<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האשה נקנית, לבעלה. בשלש דרכים, כדמפרש ואזיל והאי שלש לשון נקבה הוא ותאני שלש משום דרכים דדרך לשון נקבה דכתיב והודעת להם את הדרך ילכו בה ואע"פ ששנינו בשבעה דרכים בודקין את הזב דמשמע דדרך לשון זכר וכן כתיב בדרך אחד יצאו אליך אלמא משמע לשון זכר ולשון נקבה וכיון דהכא לגבי אשה קאי תנא לשון נקבה. וקונה את עצמה, להיות ברשותה להנשא לאחר. נקנית בכסף ובשטר ובביאה. ירוש'. כיני מתני' או בכסף או בשטר או בביאה ותני ר' חייא כן לא סוף דבר בשלשתן אלא אפילו באחד. בכסף ובשטר, מפרש בבריתא בגמ' נותן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי. בשטר כותב לה על הניר או על החרס אע"פ שאין בו שוה פרוטה הרי את מקודשת לי. בביאה בא עליה ואמר לה התקדשי לי בביאה. וכולהו יליף מקראי. בית שמאי אומ' בדינר, טעמא דבית שמאי מפרש רבא בגמ' שלא יהו בנות ישראל כהפקר. בפרוטה, של נחשת. איסר האיטלקי, של כסף ודמיו שמונה פרוטות. והיבמה נקנית, לבעלה. בביאה, להיות כאשתו לכל דבר שאם בא לגרשה אחר כך אינה צריכה ממנו חליצה אלא גט אבל כסף ושטר אין מועילין בה מן התורה אלא (מ)דרבנן תקון דתהני בה מאמר כדאמרינן ביבמות אבל אינו גומר בה להיות יורשה ומטמא לה. ולא לפטרה מן החליצה אלא לפוסלה מן האחים.
<h2>דף ב:</h2>
גמ'. וניתני האיש קונה, את האשה בשלש דרכים ומקנה אותה לעצמה בשתי דרכים. ומשני אי תנא האיש קונה הוה אמינא אם שם הקידושין בידה בעל כרחה קנה אותה מידי דהוה אגט קא משמ' לן דבדעתה נקנית ואין נקנית בעל כרחה.
<h2>דף ג.</h2>
מניינא דרישא, שלש דרכים. חליפין, קנין בסודר. מה שדה מקניא בחליפין, דכתיב שלף איש נעלו והתם שדה הוה. חליפין איתינהו בפחות משוה פרוטה, דקימא לן בפרק הזהב קונין בכלי ואע"פ שאין בו שוה פרוטה.
<h2>דף ג:</h2>
לא מקניא נפשה, דגנאי הוא לה הילכך בטיל להו תורת חליפין בקידושין ואפילו בכלי שיש בו שוה פרוטה אי יהיב ל(י)ה בלשון חליפין עד דיהיב ל(י)ה בתורת לשון קנין או קיחה או קידושין.
מניינא דסיפא, וקונה את עצמה בשתי דרכים. מה יבמה שאינה יוצאה בגט, כדילפינן בגמ' מדכתיב נעל נעל אין מידי אחרינא לא. אינו דין שתצא בחליצה, ואם חלץ בעל לאשתו תהא מגורשת קמ"ל מתני' דלא.
<h2>דף ד.</h2>
ויצאה חנם גבי אמה עבריה היוצאה מרשות אדון בסימני נערות ומצי למכתב ויצאה חנם ולא בעי אין כסף אלא למדרש ביה אין כסף לאדון זה שיוצאה ממנו אבל יש כסף לאדון אחר כשיוצאה ממנו. ובגמ' פריך האי מיבעי לי לכדתניא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. ומתרץ רבינא אם כן לכתוב קרא אן כסף מאי אין כסף שמע מינה אין כסף לאדון זה ויש כסף לאדון אחר ומנו אב.
<h2>דף ד:</h2>
ותנא מיתי לה מהכא, קידושי כסף דיליף להו רב יהודה לעיל מאין כסף נפקי ליה לתנא מקיחה דשדה עפרון. כי יקח איש אשה ובעלה, והצריכה הכתוב גט לפטרה מקיחה זו כדכתיב בסיפיה דקרא והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות. ובגמ' מפרש דאצטריך למכתב כי יקח ואצטריך למכתב ויצאה חנם דאי כתב רחמנא כי יקח הוה אמינא קידושין דידה הוו כתב רחמנא ויצאה חנם ואי כתב רחמנא ויצאה חנם הוה אמינא היכא דיהבא ליה איהי לדידיה וקדישתיה הוו קידושיה קידושין צריכה, פי' וקדישתיה ואמרה ליה התקדש לי להוי קידושי דכיון דשמעינן דכסף עביד אישות מה לי כסף דידה מה לי כסף דידיה להכי הדר תנא זימנא אחריתי בהדיא כי יקח איש ולא כי תקח אשה איש.
<h2>דף ה:</h2>
ת"ר, בראש תוספת' קידושין. נתן לה כסף שהוא אחד משמונה באיסר האיטלקי שיעורו משקל חצי שעורה של כסף אבל היא שנתנה לו ואמרה לו וכו' אינה מקודשת, דבעינן כי יקח איש אשה. נתנה היא ואמר הוא לא הוו קידושי, שאין זה דרך לקיחה שדרך הלוקח הוא נותן הדמים, נתן הוא דמי לכי יקח איש, ואמרה היא דמי לכי תלקח אשה לאיש. וחיישינן מדרבנן, שאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם שמא לא היו הראשונים קידושין וחלו קידושי שני, או שמא קידושי ראשון הוי קידושי ולא של שני.
בקידושין נתן לה כסף וכו', משום לישני בתראי נקט לה. הריני אישך הריני בועליך וכו' אין כאן בית מיחוש, אין כאן אפילו ספק קידושין דכתיב כי יקח דמשמע שהוא קנה אשה ולא שהקנה עצמו לה. וכן בגירושין וכו' אין כאן בית מיחוש, אפילו לפוסלה מכהונה.
<h2>דף ו.</h2>
גיטה וקידושיה, גיטה או קידושיה. ולא פירש, כשדיבר עמה על עסקי הקידושין רצת ועמד וקידש ולא פירש ולא אמר לה כלום אלא נתן בידה או בעל הואיל והן עסוקין בענין דיו לדעת ר' יוסי ואינו צריך לפרש ואינו צריך לומר לעדים אתם עדי אלא כיון שקידש בפניהם מקודשת. שעסוקין באותו ענין, הא דקאמר ר' יוסי דיו הוא שהיו עסוקין בדבור עסקי קידושיהן עד שעת נתינה.
<h2>דף ו:</h2>
המקדש במלוה, אפילו היתה בשטר אינה מקודשת דאמר התקדשי לי במלוה שהלויתיך. אינה מקודשת, דקיחה משדה עפרון גמרנא דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה וכבר הם שלה ומעות אחרות היא חייבת לו. (ואורח) [וארוח] לה זימנא, פי' ר"ש ז"ל כגון שאמר לה התקדשי לי בהנאה זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייס אותי על כך או לי ודוקא אם פירש כך הוא דהויא מקודשת והערמת ריבית היא ולא ריבית גמורה דלא קץ לה מידי ולא מידי שקל מינה וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמר לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנאת מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהב לה שכבר הם ברשותה ושלה. ור"ח ז"ל פירש דארוח לה זימנא, כגון שמסרה לו המעות והחזירם לה ואמר לה התקדשי לי במה שתרויחי במעות הללו עד אותו זמן שאם לא נאמר כן נמצא טפל חמור מן העיקר דהמקדש במלוה גופה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה. ורבינו משה ז"ל מפרש כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח ליך במלוה זו שתהיה בידיך כך וכך יום ואיני תובעה ממך עד זמן פלוני הרי זו מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות כן מפני שהיא כריבית.
במכר לא קנה, כגון קרקע שהוא נקנה בכסף אינה נקנה בכך דלאו מידי יהב לה. יצא ידי נתינה, ומוכרה לכהנים והדמים שלו. (דאסור) [ואסור] לעשות כן, לפי שבשכר זה יתן לו שאר תרומותיו והוי האי כהן כקונה תרומות בשכרו ומסייע בבית הגרנות שיתנו לו התרומה ותנן בבכורות הכהנים המסייעים בבית הגרנות אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן ואם עשו כן חללו ועליהם הכתוב אומר שיחתם ברית הלוי.
אלא אמר רב אשי, ודאי בכולהו אמר רבא דקני לבר מאשה וכו', והאי לחליפין דמי קנין בסודר דאינו אלא אוחז בו ומחזירו.
<h2>דף ז.</h2>
תן מנה לפלוני ואקדש לך וכו', ונתן ואמר הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך הרי זו מקודשת אע"פ שלא הגיע לה כלום הרי נהנית ברצונה שנעשה ונהנה פלוני בגללה. מדין ערב, ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד.
הא ליך מנה והתקדשי לפלוני, והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו. מקודשת, דאע"ג דממונא לאו של משלח הוא. מדין עבד כנעני, דתנן במתני' וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים שאחרים פודין אותו בממונם והוא קונה עצמו ויוצא לחרות ואע"ג דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי ורבנו משה ז"ל פירש כך אמר לה הא ליך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה ליך בגללי הרי זו מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום.
תן מנה לפלוני ואקדש אני לו, פי' ונתן לו וקידשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת מתנה זו שקיבלתי ברצונך הרי זו מקודשת.
הא לך מנה ואקדש אני לך, פי' ולקחו ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבלתי ממך מתנה. והני מילי באדם חשוב, שאינו רגיל לקבל מתנות דבההיא הנאה כו', שתרצה זאת לתת פרוטה לאדם שיפייסנו לזה לקבל ממנו מתנה וזה מקבל מתנה. ורבנו משה פירש שהנאה יש לה בהיותו נהנה ממנה ובהנאה זו תקנה עצמה לו. ואי קשיא ההיא דאמרינן לעיל נתנה היא ואמר הוא לא הוי קידושי לא תיקשי דהכא לאו בממון הניתן לה מתקדשת אלא בההיא הנאה דמקבל מינה מתנה מקניא נפשה אע"ג דלא יהיב מידי וכדפרישנא דאמר לה ההוא גברא הרי את מקודשת לי בהנאה זו שקיבלתי מתנה מיניך.
<h2>דף ז:</h2>
בשיראי, (תיאב אלחריר) [תרגום: בגדי המשי]. [לא צריכי שומא], שישומו אותן שמאין קודם שקיבלתם. צריכי שומא, וכיון שלא שמאום תחלה אינה מקודשת כדמפרש ואזיל. בכל דהו, התקדשי לי בהן כמות שהן. דלא צריכי שומא, דבציר מפרוטה לא שוו. ואי דקאמר לה התקדשי בחמשין זוז, והרי ליך אילו בדמיהן ולא שוו חמשין הא לא שוו ואינה מקודשת. ושוו חמשים, ומיהו לא שמאום בקיאים קודם לכן. והילכתא שיראי לא צריכי שומא, דייק רבנו תם מדלא קאמר והילכתא כרבה דלית הילכתא כותיה אלא בשיראי שכל העולם יודעין שומתן ובדדמי להו כגון כסף וזהב אבל דבר שהעולם טועין כגון אבנים טובות ומרגליות נראה דצריכי שומא.
<h2>דף ח.</h2>
ונתן לה דינר, מיד מקודשת דקיבלה ליה לשם קידושין ועל מנת שישלים תנאו. הרשות בידו, דכיון דאמר לה מנה זה דעתה אכוליה ואין הקידושין חלין עד שתקבל את כולו.
זה אומר במנה וזה אומר במאתים וכו'. רמז"ל. איש ואשה שהיו עסוקין בדברי אירוסין הוא אומר במאה דינר אקדש אותך והיא אומרת איני מתקדשת לך אלא במאתים והלך זה לביתו וזה לביתו ואחר כך תבעו זה את זה וקידשו סתם אם האיש תבע את האשה יעשו דברי האשה ואם האשה תבעה את האיש יעשו דברי האיש.
היה בו דינר רע, כגון דנפיק על ידי הדחק הוא דהויא מקודשת ויחליף אבל אי לא נפיק כלל הוי כמו דינר של נחשת ואינה מקודשת.
מנה אין כאן, הילכך משכון אינו שוה כאן כלום שאין המשכון מתנה. במשכון אחרים, שהיה בידו וקדשה בחוב שיש לו עליו הילכך מקודשת שהמשכון עצמו קנוי לה. רבנו חננאל ז"ל, התקדשי לי במנה ולא נתן לה מעות אלא הניח בידה משכון עליהן אינה מקודשת מאי טעמא מנה לא הגיע לידה ולא זכתה בו וכיון שאין כאן חיוב מנה משכון נמי אין כאן אבל אם קידשה במעות שנושה באחרים ומשכנו בידו משכון לאחר הלואה ונתן זה המשכון לאשה ואמר לה התקדשי לי מקודשת שקנה המשכון כר' יצחק. ונראה לי דדוקא משכון שבא לידו אחר הלואה הוא שנאמר קנה משכון ואם קידש בו אשה מקודשת אבל משכון שבא לידו בשעת הלואה לא קנה משכון ואם קידש בו אשה אינה מקודשת והכי אמרי' אימור דאמר ר' יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר וכן כתוב בספר אלחאוי.
<h2>דף ח:</h2>
בפריטי, על מנת לקבל פרוטות של נחשת. נסאכא, חתיכה של כסף. איקר אמתא, והם לא החזיקו בשפחה עדין. פריטי אין כאן, שהתנו עליה הילכך נסאכא שהיא משכון אין כאן להיות במקומן לקנות ואילו נתנו הפרוטות היתה השפחה קנויה להם דעבד כנעני נקנה בכסף.
וזרקתו לים, בפניו כלומר איני רוצה ומיחיבא לשלומי. והוא הדין אם השליכתו לפניו, דאמר' ליה הא ממונא קמך. פירש רבנו נסים ז"ל, הני מילי שלקחה אותו מנה ברתחא אבל אם לקחה בפני עדים ואחר כך השליכה אותו לים או לכל דבר האבוד או שדיתיה קמיה אינה נפטרת ממנו אלא בגט. אינה מקודשת, ולא דמי לתן מנה לפלוני ואיקדש אני לך דהתם איהי קאמרה ליה מעיקרא אבל כאן משטה היא בו כלומר תן מעותיך לאחרים.
שיקבלם לי מקודשת שנעשו לו כשלוחים. בגמ' מפרש תנא אבא משום רישא תנא אביך משום סיפא, פי' תנא אבא להודיעך בה דכי לא אמרי יקבלם לי מקודשת ואע"ג דלאו קרוב שלה הוא סמכא עליה דעביד שליחותיה וכי מקביל להוי הוי שלוחה ומיקדשא.
תנם לפלוני אינה מקודשת וכו', מפרש בגמ' וצריכה דאי אשמעינן אבא ואביך התם הוא דכי אמרה שיקבלם הוי קידושין משום דניחא להו סמכא דעתה סברא עבדי לי שליחותא אבל גבי פלוני אימא לא ואי אשמעינן פלוני הוה אמינא הכא הוא דכי אמרה תנם לא הוו קידושי דלא מיקרבא דעתה לגביהו אימא במתנה יהבתיה נהליהו צריכה.
ואם היה סלע שלה מקודשת, שחצרו של אדם קונה לו והרי היא כמי שקיבלתו. סלע של שניהם, לאיש הזה המקדש ולאשה המתקדשת.
תנהו לכלב, רצתה לשחק בו ואינה מקודשת. הרץ אחריה, לנשכה, מאי, בההיא הנאה דקא מציל לה מכלבא גמרה ומקניא ליה נפשה או דילמא אמרה ליה מדאורייתא חיובי מיחייבת לאצולן תיקו. מיחייבת ביה אתה, דכתיב וחי עמך.
<h2>דף ט.</h2>
חומרי פתיכתא, פי' (אעלאק מנט'מה מן אכ'לאט אל חגארה נחו אל צדף ואל מרגאן ומא אשבהה) [תרגום: תליונים חרוזים מתערובת אבנים כגון צדפים ואלמוגים ודומיהם]. חד שוכא, פי' (כ'יטא ואחדה מנט'מה) [תרגום: מחרוזת אחת]. מיקדשת לי, בלשון שאלה ולא כלום הוא ואינה מקודשת.
הב שדי מהו, דלא כפלתיה לדיבורה, תגא דמלכא, יש מפרשין בו הוא שבועה. ויש מפרשין כי אפילו נתן לה תגא דמלכא.
בתך מקודשת לי, והיא ברשות אביה כדמסיק והוא שלא בגרה וכדקיימא לן כר' יוחנן דאמר בפרק האיש מקדש שהנערה אביה מקדש אותה ולא היא. מדעתו, של אב שהוא אמר לה לקבל. ואית דמפרשי מדעתו שלא יכתוב הקידושין על הנייר או על החרס אלא מדעת אם היא קטנה או נערה או מדעת האשה אם היא בוגרת ואם כתבו שלא מדעתה וקידשה בו אינה מקודשת ומוקמי לשמעתא דרב נחמן כרב פפא ורב שריביה דאמרי לקמן כתבו לשמה ושלא מדעתה אינה מקודשת.
מקודשת, מדעתה שהיא אמרה לו לקבל. והוא שבגרה, שכיון שבגרה שוב אין לאביה רשות.
שלא לשמה, שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך. יציאה בעינן לשמה, דכתיב וכתב לה לשמה. אף הויה, שטר שמתקדשת בו.
<h2>דף ט:</h2>
שלא מדעתה, קודם הכתיבה לא נמלך בה ואחרי כן הודיעה וקבלתו ובגדולה קאי והוא הדין בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אביה.
שטרי פסקאתא, התנאים שביניהם וממון שפוסקין זה לזה. באמירה, בלא קנין שקידושין הן גמר הדבר דבההיא הנאה דקא מיחתני אהדדי גמרי ומקנו אהדדי. בשטר אירוסין ממש, כגון בתך מקודשת לי. ר"ח ז"ל ואע"ג דקא משנינן ואוקמינן בשטרי פסקאתא אשינויי לא סמכינן ותוב רב נחמן קאי כותיהו.
<h2>דף י.</h2>
בביאה מנלן, שהאשה נקנית בביאה. ודוקא שיאמר לה כשיבוא עליה הרי את מקודשת לי בביאה זו ויבוא עליה בפני עדים וכן שנו בתוספת' כל ביאה שהיא לשם קידושין מקודשת שאינה לשם קידושין אינה מקודשת. בגמ' בעי תחלת ביאה קונה או סוף ביאה קונה ונפקא מינה כגון שהערה בה ופשטה ידה וקבלה קידושין מאחר קודם גמר ביאה אם תחלת ביאה קונה מקודשת לראשון ואם סוף ביאה קונה מקודשת לשני. ופשטוה משמא דרבא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה שמע מינה דסוף ביאה קונה, רבינו נסים ז"ל, דאמרינן הכא כל הבועל דעתו על גמר ביאה הני מילי היכא דבעי לקדושה בביאה אבל היכא דאירסה בכסף או בשטר ובעאי דתהוי נשואתו ליורשה וליטמא לה ולהאכילה בתרומה דיו בהעראה משום נישואין קאמר כגון דהויא לה ארוסתו בכסף או בשטר והשתא בעאי דתהוי נשואתו. וכן פירש הרב אלפסי התם. ובאעי נמי בגמ' המקדש בביאה נישואין עושה ויורשה ומיטמא לה ומפר נדריה או דילמא אירוסין עושה ואין יורשה ואין מיטמא לה ואין מפר נדריה עד שתיכנס לחופה. רבינו ברוך, ולא איפשיט בעיין בהדיא אלא רבא ורב נחמן בר יצחק סברי דאירוסין עושה ביאה.
<h2>דף יב.</h2>
[לשון הרי"ף] בזוזא דששרנג, פי' (הד'א אל זוז אל מדכור הנא וזנה סתה דואנך עלי וזן דינאר ד'הב אל ערבי ואל דאנק וזנה רבע אל דרהם ג'יר חבה שעיר) [תרגום: הזוז הזה הנזכר כאן משקלו ששה דנקי לפי משקל דינר זהב הערבי, ודנקא משקלו רביע ה"דרהם" פחות גרגר שעורה]. ששה ותשעים (חכה) [חבה], של שעורים. במדי, כלומר במקום שאין תמרים מצויין. והא אנן תנן וכו', ואם באתה לומר כך אין שיעור בקידושין. הא בקידושי ודאי, אם שווין שווה פרוטה במקומן הוו קידושי ודאי ואם בא אחר וקידשה אחרי כן מותרת לראשון ואינה צריכה גט מן השני ואם אינן שווין שווה פרוטה במקומן ודאי לא הוי לבטל קידושי שני אבל קידושי לדעת אלו [ש]הן קידושין גמורין שמאחר שיקדש בפרוטה במקומן אין גמגום בדבר. ר"מ ז"ל. הא למדת שכל המקדש בשווה כסף אם היה שווה פרוטה באותה המדינה הרי אילו קידושי ודאי ואם אינו שווה פרוטה הרי אילו קידושי ספק יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהן אם לא היו שוין פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהא שווה כלום ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.
<h2>דף יב:</h2>
בשוטיתא דאסא, בד של הדס, (איצ'א) [וכן] ענף. נגיד כרב, משום פריצותא דקדיש בשוקא. ואצריך גיטא, אם באת להינשא לאחר. כשמואל, דאמר חישינן שמא שווה פרוטה במדי. דרב מנגיד כו', משום פריצותא. ומאן דמבטיל גיטא, השולח גט לאשתו והגיע בשליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא דילמא לא ידעי אינשי דבטליה קודם שבא לידה ושמא יתננה לה השליח לאחר שביטלו ותינשא בו. ומאן דמסר מודעא אגיטא, כגון בגט המעושה בישראל דמוציא לעז על בניה. דמצער שליחא דרבנן, המזמינו לדין בפני הדיינין וזה קם עליו ומכהו. ומאן דחילא שמתא וכו', ולא בא לבית דין להתיר נדויו. וחתנא דדאיר בבי חמוה, שמא יכשל בחמותו שסתם חמות אוהבת חתנה דאמר מר הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון. שידוכי, בטבה.
בציפתא דאסא, מחצלת של הדס. בארבע זוזי דאית בה, כרוכין היו בה. שקלתה, כלומר נקטא לה ולא השליכתה ואשתיקה. הויא שתיקה לאחר מתן מעות, שמתחלה כשקיבלתה והמעות היו בתוכה לא ידעה בהן וכשידעה אחרי כן ושתקה שתיקה דלאחר קבלת מעות היא ולא כלום היא דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה מימר אמרה מעיקרא לאו אדעתא דהכי קבלתינהו. מנא אמינא לה, דשתיקה דלאחר מתן מעות לא כלום היא. בשעת מתן מעות, אם קודם שקבלתו אמר לה התקדשי לי בו מקודשת דכי קבילתיה אדעתא דהכי קבלתיה. מכלל דרישא, דלא פליג בין רצת ללא רצת. כי אמרה לא נמי הוי קידושי, בתמיה. דשתיקא משתק, ולא רצת דקאמר הכי קאמר לא אמרה רוצה אני. ולא כלום היא, דהאי דשתקא משום דלא אכפת לה הוא. מי דאמי, שתיקה דהכא לשתיקה דהתם. התם, גבי כנסי בפקדון מעיקרא בתורת שמירה קבילתיה כי הדר ואמר התקדשי לי בו סברא אי שדינא להו כו', הילכך לא שדיתינהו והאי דלא מחאי משום דלא איכפת לה אבל גבי ציפתא מעיקרא בתורת קידושין קבלתיה, ונהי דציפתא לית בה שווה פרוטה כי הדר ואמר תיקדוש בזוזי דאית ביה. אם איתה דלא ניחא לה תישדינהו, דהא לא נתחייבה בשמירתן ומדלא שדתינהו שמע מינה נתרצית בקידושין. דינא גמירי, וידעה דכיון דלא קיבלה נטירותא עלה אי שדיא להו לא תחייב. לא שמיעא לן, לא אמרה לנו ולא אחר משמו. חושו לה, ואצרכוה גיטא.
<h2>דף יג.</h2>
ורשכי, נזמים של אוזן. ר"ח [פי' מיני מרגליות, אין שקלי ודידי וכו', ולא הוו קידושי. גזל, דלא יהיב דמי חמס דיהב דמי, אבל לא נתרצו בעלים למכור. בדשדיך, שדיבר בה קודם לכן על ידי שידוכין ונתרצית להתקדש לו דהתם כי שתקא משום דניחא לה הוא. ובדלא שדיך נמי לא אמרן, דלא הוו קידושי.
וניתני מקודשת סתם, ולא אצטריך לפלוגי ולמימר דכי אמרה לא אינה מקודשת שאף קטנים יודעין כן. כי התם, כדתנא בההוא דלעיל בשעת מתן מעות מקודשת. לא רצת דאישתיק[ה], וקבלתיה ואפילו הכי אינה מקודשת דדידה שקלא. ודוקא בגזל דילה, הוא דתניא לעיל קדשה בגזל ובחמס ובגניבה וכו' מקודשת ובפרק האיש מקדש מפרש לה הכי קידשה בגזל ובחמס ובגניבה כיצד כגון שחטף סלע מידה וקידשה בו.
<h2>דף יד:</h2>
מתני' עבד עברי נקנה בכסף, בגמ' יליף מדכת' מכסף מקנתו וזה בעבד עברי הנמכר לגוי, נמכר לישראל מדכת' באמה עבריה והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה אלמא בכסף קנאה דאי לא קנאה בדמים מאי מיגרעא, ונמכר לישראל הוקש לעבריה דכת' כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה מקיש עברי לעבריה, וזה במכרוהו בית דין ומוכר עצמו יליף שכר שכיר.
ובשטר, יליף בגמ' מדכת' אם אחרת יקח לו הקיש הכתוב אמה עבריה לאשה מה אשה מקניא בשטר כדילפינן לעיל אף אמה עבריה מקניא בשטר, והוא הדין לעבד עברי דכת' כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה.
בשנים, לסוף שש שנים יצא חפשי דכת' שש שנים יעבוד. וביובל, אם פגע יובל בתוך שש דכת' עד שנת היובל יעבוד עמך. ובגרעון כסף, פודה את עצמו ומגרע לו אדוניו מפדיונו דמי שעבוד השנים שעברו והכל לפי חשבון דמי מקנתו שאם קנאו בשש מנים ועתיד לצאת לסוף שש נמצא קונה עבודת כל שנה במנה וילפינן טעמא בגמ' מדכת' והפדה באמה עבריה ואיתקש עברי לעבריה. יתירה עליו אמה עבריה שקונה עצמה, בכל אלה ובסימן נערות כדילפינן בגמ' מויצאה חנם.
והנרצע נקנה ברציעה, דכת' ורצע אדוניו את אזנו במרצע וכו'. וקונה את עצמו ביובל, דכת' ועבדו לעולם לעולמו של יובל. ובמיתת האדון, דכת' ועבדו לו ולא לבן לא לבת.
<h2>דף יז:</h2>
גמ'. דבר תורה, מדאיצטריך למעוטי עבד עברי. כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, הנה נקראת ירושת בני עשו ירושה אע"ג דגוים נינהו. ודילמא ישראל משומד שאני, עשו הינו ישראל משומד ומשום ריח ישראל שבו הוא מוריש ואע"ג דבני נח מיקרו דעדין לא ניתנה תורה מיהו משהיה אברהם ניתנה לו מילה וקיים המצוות מי שלא הלך בדרכו מיקרי ישראל משומד. לרב נטרונאי גאון ז"ל, משומד אינו יורש את אביו ישראל מאי טעמא כיון דאשתמד ליה נפק מקדושה דישראל ומקדושה דאבוה דאשכחן דלא הויא ירושה אלא לבר ישראל דמתיחס בתר אבוה דכת' ונתתי לך ולזרעך אחריך מי שזרעו מיוחס אחריו יצא משומד שאינו מתיחס אחר ישראל אביו. ורב האיי גאון חלק עליו ואמר אם היורש משומד מן הדין ראוי הוא לירושת אביו מדאמרינן ודילמא ישראל משומד שאני דילמא ישראל משומד יורש אביו ישראל והר שעיר ליצחק הוה דוקא ובדאשתמד לישמעלות דלא יהבינן ליה מידי דדיינינן ליה בדינן ונימא ליה הלא כן דינא דקבלתיה על נפשך שאומרין מומן לא ירת כאפר וכאפר לא ירת מומן, ונמצאת שמחלתה את מה שראוי לך ודאמו לישראל וגוי שבאו לפניך לדין אם אתה יכול לזכותו בדיני גוים זכהו ואמור לו כך דינכם ואם יש לישראל חוב על המשומד ואינו יכול לגבות ממנו כגון שהיה המשומד עני או גזלן עז פנים שאינו פורע חוב או אפילו יכול לגבות חובו מן המשומד אבל בטורח ובקושי ונפל לאותו משומד ירושה כיון דמעיקר הדין הירושה שלו וקנסא הוא דקנסינן ליה היכא דאיכא פסידא לההוא ישראל בעל חובו לא קנסינן ליה אלא יהבינן לה[ה]וא ישראל החוב שלו מההוא ירושה כך הורה רב האיי גאון ז"ל.
גוי את הגר, שנתגייר האב. וגר את הגר, אב ובנו שנתגיירו. לא יחזיר לבניו, אם מת האב. אין רוח חכמים נוחה הימנו. אין דעת חכמים נוחה עליהם במעשיו כלומר אין מחזיקין לו טובה שלא הדריכוהו לכך. כאן הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, דכיון שלידתו של בן בקדושה מיחלף בישראל גמור ולפיכך המחזיר לו רוח חכמים נוחה הימנו כך פירש רבנו שלמה. ואי קשיא דאסיקנא הכא אין רוח חכמים נוחה ממנו והוא בפרק מי שמת גבי איסור גיורא דהוו ליה זוזי בי רבא וקא בעי רבא לאפקועינהו מיניה ואע"ג דאיכא רב מרי בריה דהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה הוה כדאיתה התם והא ליכא למימר דרבא לא חייש לרוח חכמים נוחה ממנו. ומתרץ ר' תם דהכא מיירי בהלואה דכיון שעשה הגר עמו טובה אין זה נכון להפקיעם מבניו, אבל התם מיירי שהפקידם איסור לרבא, דבפקדון הואיל ולא עשה עמו טובה אפילו לא יחזיר רוח חכמים נוחה ממנו.
<h2>דף יח.</h2>
כי לבני לוט נתתי את ער ירושה, דאע"ג דאינו מישראל אית ליה ירושה. גר את הגוי אינה מדברי תורה, שאינו מתיחס אחר הגוי וכקטן שנולד מאיליו הוא אלא מדרבנן לא שמא יחזור לסאורו בשביל ממונו. סיאור, לשון שאור. ואם באו לרשות הגר הע"ז או היין אסור להחליפם משום דקא מיתהני מאיסורי הנאה.
<h2>דף יט.</h2>
במלוה שיש עליה משכון, רבנו משה, היה לו אצלה מלוה על המשכון וקידשה באותה מלוה והחזיר לה את המשכון הרי זו מקודשת שהרי היא נהנית במשכון מעתה והרי הגיעה הנאה לידה.
<h2>דף כב:</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה, טעמ' מפרש בגמ' מדכת' והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישו הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה.
וקונה את עצמו, מיד רבו. בכסף על ידי אחרים, שיתנוהו לרבו על מנת שיהא זה בן חורין אבל הוא עצמו לא יקבלנו ואפילו על מנת שיצא בו לחירות דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו, והאי בכסף על ידי אחרים מוקי לה בגמ' שלא מדעתו ואע"ג דסבירא ליה לר' מאיר חובה הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות אפילו הכי נקנה בכסף על ידי אחרים שלא מדעתו דכסף קבלת רבו גרמה לו כלומר קבלת הכסף שמקבל רבו גרמה לו להשתחרר מאליו ואין אחרים הללו חבין לו אלא קבלת הרב והרב אין נעשה שלוחו אלא לצורך עצמו ומקנה מאיליו. ובשטר על ידי עצמו, ולא על ידי אחרים דכיון דחוב הוא לו לדעת ר' מאיר אין חבין לאדם אלא בפניו כלומר מדעתו.
וחכמים אומרים בכסף על ידי עצמו, מוקי בגמ' אף על ידי עצמו וכל שכן על ידי אחרים, על ידי אחרים אף שלא מדעתו דזכות הוא לו, ועל ידי עצמו דיש קנין לעבד בלא רבו היכא דאמר ליה על מנת שתצא בו לחירות, וסיפא דקתני ובשטר על ידי אחרים ולא על ידי עצמו מוקי לה בגמ' לר' שמעון בן אלעזר וקסבר בשטר על ידי אחרים דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, ולא על ידי עצמו דאין גיטו וידו באין כאחת אבל לרבנן סבירא להו דאף בשטר בין על ידי עצמו בין על ידי אחרים, על ידי אחרים דזכות הוא לו, ועל ידי עצמו דגטו וידו באין כאחת, ושלש מחלקות בדבר והא דעבדינן מעשים בכל יום שהעבד מקבל גיטו דאלמא גיטו וידו באין כאחת כרבנן עבדינן לה.
פיסקא. תאנא אף בחליפין, עבד כנעני נקנה בחליפין. מילתא דליתה, בשאר מטלטלי ואיתה בעבד קתני אבל חליפין דאיתנהו נמי בשאר מטלטלין שהמטלטלין גם הם נקנין בחליפין לא איצטריך למיתני. מיהא שמעינן שהקנין קונה בין במקרקעי בין במטלטלי וכן הלכה.
קורא לה והיא באה, אלמא אע"ג דלא תקפה אלא קראה ובאה קנאה, דאדעתא דמרה אזלה, על דעת הקורא אותה לפי שאין לה דעת אדעתא דנפשיה. מדעת עצמו, שאילו לא רצה לא היה הולך ומדעתו הלך ולא הוא משכו לפיכך אינה משיכה. עבד קטן, דלית ליה דעת. כבהמה דאמי, ואם קראו לשם קנייה ובא אצלו קנאו.
תנו רבנן, בתוספת' קידושין. כיצד, עבד כנעני נקנה בחזקה. התיר לו מנעלו, עבד ללוקח. גרדו, גרד לכלוך מעל בשרו. הגביהו לרבו, העבד הגביה את הלוקח. קנאו, שנשתעבד בו הלוקח לקנותו בחזקה. לא תהא חזקה, כגון התרת מנעל וכו' גדולה מהגבהה דהא כל דבר שהוא בר הגבהה נקנה בהגבהה.
הנדואה, מארץ כוש כושי מתרגמינן הנדואה. גר שאין לו יורשים הוה, וקיימא לן דנכסי הגר כל הקודם והחזיק בהן זכה. דתקיף ליה עלמא, גוסס למות. אמר ליה, מר זוטרא. לעבדיה, דגר. שלוף לי מסאני, לקנותו בחזקה היה מתכוין שיהא בעבדותו כשימות אדוניו. איכא דאמרי גדול היה, העבד ונזהר בו שלא יזכה הוא בעצמו מן ההפקר לפיכך קדם לפני המיתה וזכה בו והגר פירש למיתה והעבד פירש לעבדות דאי אחזיק ביה בחייו ולא בשעת מיתה לא הויא חזקה דאין חזקה בנכסי הגר אלא לאחר מיתה לא הוה קאני ליה דמשעת מיתת אדונו קאני עבד עצמו בן חורין הילכך צימצם מר זוטרא שלא יהא העבד בלא אדון רגע אחד. הכי גרסינן בפירוש רבנו חננאל ובספרים ישנים. איכא דאמרי קטן וכאבא שאול, פי' איכא דאמרי קטן הוה ולא כך היה המעשה שאמר לו מחיים לאמטויי מסאניה לגו ביתיה אלא לאחר מיתת רב יהודה החזיק בו וכאבא שאול דאית ליה לא קנו עצמן בני חורין. ויש לפרש בשהחזיק בו מחיים היה המעשה והאי דלא המתין עד לאחר מיתה לאו משום דסבירא ליה דלא כאבא שאול אלא הא דמיהר (כך) [כל] כך לקנות ולהשתעבד שלא יקדמנו אחר בזכייה.
<h2>דף כג.</h2>
רצה לחזור בשניהם, קודם שיגיע הגט ליד האשה והעבד יכול לחזור ואין השליח יכול לזכות בהן לצרכן דחוב הוא להן כדמפרש לקמיה במתני'. וחכמים אומרים בגיטי נשים, יכול לחזור בו. אבל לא בשחרורי עבדים שזכין כו', וזכה בהן השליח לצרכן. גיטו וידו באין כאחת, בבת אחת זוכה בידו ובגיטו.
פיסקא. מתניתין ר' שמעון בן אלעזר היא אבל חכמים אומרים וכו', כולה מפ' לה לקמיה דקיימא לן אין קנין לעבד בלא רבו היכא דיהבי ליה סתמא אבל אקני ליה על מנת שיצא בו לחירות אהני ליה תנאה דאדעתא דהכי אקנייה ולא קאני רביה. דקיימא לן דזכות הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו וכו', שיהא מותר בבת ישראל.
<h2>דף כד.</h2>
תנא [עבד] יוצא בשן ועין, אמתני' קאי. ראשי איברים, עשרים וד' הן ושנויין אצל נגעין. שאינן חוזרין, אם ניטלו. כשן ועין, דראוין ליה ברבוי ומעוט ורבוי כי יכה ריבה שן ועין מיעט לחפשי ישלחנו חזר וריבה ריבה מיעט וריבה ריבה הכל מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט מומין שאינן בגלוי וחוזרין כגון שן דחלב וכגון הכהו על ידו וצמתה ידו וסופה לחזור שאין עבד יוצא בו לחירות וצריך רחמנא למכתב שן ועין דאי כתב רחמנא שן הוה אמינא אפילו שן דחלב כלומר שן שינקה שעתיד להחליפה כגון בעבד קטן כתב רחמנא עין ואי כתב רחמנא עין הוה אמינא מה עין שנבראת עמו אף כל שנברא עמו אבל שן לא צריכה.
<h2>דף כד:</h2>
וצריך גט שחרור, להתירו בבת חורין. שהתורה זיכתה לו, דכתיבי בהדיא. הואיל ומדרש חכמים הוא, לפיכך צריך גט שחרור. רבנו יוסף פלאת ז"ל, מיהא שמעינן שהמקדש בפני קרובים דפסילותם ממדרש חכמים לא מפטרא אלא בגט דאילו הוה פסילותם מדאוריתא אין חוששין לקדושיו.
[לשון הרי"ף] דר' טרפון חברו הוא, דהכי אסיקנה בפרק הכותב [כתובות פ"ד ע"ב] בגמ' דהניח פירות דכולי עלמא חבירו הוה. לא ישתטף, בשבת. בין בחמין, ואע"פ שהוחמו בחול. הלכה כדברי המכריע, לשון המכריע מכביד ומטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדיו, כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון בחמין יחיד במקום שנים שהרי ר' יהודה עם ר' מאיר לאסור, בצונן מותר הוה ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת. חוץ מקולי המטלניות, עיין התם בפרק במה מדליקין. הני מילי, דאמר ר' יוחנן הלכה כמכריע, במכריעין במשנה כגון ההיא דמטלניות. והלכה כר' עקיבה שצריך גט שחרור לכל ואפילו בשן ועין והכי שדרו רב שרירא ורב האיי בנו גאונים ז"ל.
כנגד עינו, שהכה בכותל והבעיתו בקול ואינו רואה או נתחרש, איהו בעית נפשיה, דמדעתיה מבעית שנותן לבו אל פחד הבא פתאום. תקע באזנו, צעק באזנו מלשון תקיעת שופר. וחירשו פטור, דמחמת בעתותא הוא וגרמא בעלמא הוא. אחזו ותקע באזנו חייב, דאז הוא מחמת כוחו ולא מחמת ביעות שהרי הרגיש שיתקע בו ונתחרש. וכהאה, ולא נסמת לגמרי שרואה קצת. אם יכול להשתמש, במראה זה. בהן כבר, קודם המכה. עבד יוצא בהן לחירות, שהרי איבד ממנו דבר שהיה נהנה בו. ומפרש בגמ' דצריך לאשמועינן הני תרתי מתנייתא דאי אשמעינן הך קמיתא משום דמעיקרא נהורא בריא והשתא נהורא כחושא אבל הכא דמעיקרא נמי נהורא כחושא אימא לא, ואי אשמעינן הכא משום דסמייה לגמרי אבל התם דלא סמייה אימ' לא צריכה.
חתור לי שני, לנקרה וגורר סביב מושבה. שיחק באדון ויצא לחירות, שלא תאמר העבד נתן לו רשות לעשות. ובגמר' בעי ורבנן האי ושיחתה מאי עבדי ליה מיבעי ליה לכדתניא ר' אליעזר אומר הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה פטור דאמר קרא ושיחתה עד שיתכוון לשחתה, ורבן שמעון בן גמליאל מאי ושחתה שמע מינה תרתי, ואידך ושיחת ושחתה לא דריש. וחטטה, הוציאה לחוץ. שנספרת על גב היד, שהיתה בשורת שאר אצבעות.
<h2>דף כה.</h2>
שכולן אין מטמאין במחיה, שם אחד מן הנגעים כדכת' ומחית בשר חי בשאת וכת' ביה לכל מראה שתהא כולה מראית כאחת פרט למחיה שהיא במקום המשפע ויורד לכל צד שאין יכול לראות ראש הנגע ורגלו כאחת. וראשי אזנים, שפת האזן. וראש הגויה, ראש הגיד. שבאשה, אבל של איש אינן בולטין כל כך ואין זה שיפוע. לחרות, דכולן אם קצת לו רבו מום שבגלוי הוא ואינו חוזר. ר' אומר אף הסרוס, מוסף על אלו לענין עבד ושן ועין לא אצטריך ליה לר' למנות בתוספת' דבהדיא כתיבי וזיל קרי בי רב הוא ותנא קמא לא פליג בהו. אף הלשון, שדרכו ליראות כשהוא מדבר ומום שבגלוי הוא. ושאלינן בגמ' מאי סירוס דקאמר רבי אילימא סירוס דגיד היינו ראש הגויה אלא לאו סירוס דביצים ואוקימנא לר' אף הסירוס דמום גלוי ולא מבעיא לשון שהוא גלוי ובן עזאי לשון אין אבל סירוס לא ומאי אף דקתני בן עזאי אכ"ד ראשי איברים המנויין בנגעים ודקאמר תנא קמא בכולן עבד יוצא בהן לחירות הוסיף בן עזאי לענין עבד אף הלשון ובדין הוא דנקדמיה לדבן עזאי אלא תנא שמעיה לדר' וקבעה ושמעה לדבן עזאי וקבעה ומשנה לא זזה ממקומה, כלומר מאחר שנקבעה של ר' אצל תנא קמא והושגרה בפי התלמידים לא זזה משנה של ר' ממקומה, וסידרו של בן עזאי אחריה לפי הגירסא השגורה בפה קשה לשנותה ולחזור ולגורסה בלשון אחרת.
<h2>דף כה:</h2>
מתני' נקנית במסירה, בעלים מוסרין אותה ללוקח באפסר או בשערה כדתניא בגמ' כיצד במסירה אחזה בטילפה בשערה באיכוף שעליה ובפרומביא שבפיה (בגיג) [בזוג] שבצוארה קנאה אבל במשיכה לא מיקניא דאין (דבר) [דרכה] בכך להוליכה לפניו. בהגבהה, ולא במשיכה.
גמ'. והא אנן במסירה תנן, ורב נמי במסירה אמר והיה רגיל לומר. הדר ביה, בתמיהה, עד הכא שמואל קאמר ליה. זו וזו, הדקה והגסה וכי האי תנא סבירא ליה לרב.
<h2>דף כו.</h2>
שיש להן אחריות, הינו קרקעות שאחריות כל אדם המלוה והנושה בחברו עליהן לפי שקיימין ועומדין לפיכך נסמכין עליהן. נקנין בכסף, בגמ' יליף מדכת' שדות בכסף יקנו ומקשי בגמ' ואימא עד דאיכא שטר דכת' וכתוב בספר ומתרץ אי כתב יקנו לבסוף כדקאמרת השתא דכתיב יקנו מעיקרא כסף הוא דקני ושטר לראיה בעלמא הוא. ובשטר, יליף בגמר' מדכת' ואקח את ספר המקנה. ובחזקה, רפק בה פורתא או דייש אמיצרי או נעל גדר ופרץ כל שהוא, ובגמ' יליף בחזקה מנלן אמר חזקיה דאמר קרא וישבו בעריכם אשר תפשתם במה תפשתם בישיבה, דבי ר' ישמעאל תנא וירשתם אותה וישבתם בה במה ירשתם בישיבה.
ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה, לא תקשי מתני' לר' יוחנן דאמר בפרק הזהב דבר תורה מעות קונות כדאשכחן גבי הקדש דכת' ונתן הכסף וקם לו, דמתניתין תקנתא דרבנן קתני שעקרו חכמים קנין המעות ואמרו לא תקנה אלא במשיכה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. נקנים עם נכסים שיש להן אחריות, אם מכר מטלטלין עם קרקע כיון שקונה לוקח את הקרקע באחת משלשת קנינים נקנו מטלטלין עמה.
וזוקקין, נכסים הללו שאין להם אחריות דקא מיירי בהו תנא את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן אע"ג דאין נשבעין על הקרקעות לבדן כדנפקא לן בשבועות היכא דטענו מטלטלין וקרקעות ונתחייב לישבע על המטלטלין זוקקין המטלטלין את הקרקעות לשבועה. האי זוקקין אנכסים שאין להם אחריות קאי ולאו אבי דינא.
לא שנו, דקנו בכספא לחודיה אלא במקום שאין רגילין לכתוב שטר מכירה. לא קנה, דכיון דרגילי בהכי לא סמכא דעתיה דלוקח עד דנקיט שטרא ועיקר דעתו לקנות על השטר הוא. ואי פריש, אם רציתי יקנה לי כספי או יקנה השטר. אי בעינא כו', להכי אמר תרויהו שיהא הוא יכול לחזור ואמר לו אני רוצה שיקנה לי כספי ואם בא הוא לחזור ואמר איני רוצה שיהא כספי קונה עד שיבוא השטר וכל זמן שלא קיבלתי השטר אחזור בי.
עד שיתן דמים, דלא גמר מוכר ומקני עד דקביל דמי ואע"ג דקביל דמי בעי נמי שטרא אלא היכא דפריש וכדאמרן לעיל. הרי זו מכורה ונתונה, קס"ד או או קתני. מפני רעתה, דניחא ליה למוכר דניקני ליה שטרא ללוקח כי היכי דלא נימצי למהדר ביה. רב אשי אמר, הך מתנייתא בנותן מתנה מיירי וכולה חדא היא ולאו או קתני אלא כך כתב שדי מכורה לך שדי נתונה לך ליפות את כוחו שאם יגבנה בעל חוב של נותן ממנו ישוב עליו לתבוע הימנו דמים המפורשים וזאת הקרקע היא שנקנית בשטר גרידא אבל שטר הקרקעות לא קנה עד שיתן דמים או עד שיחזיק. ודברים הללו בשטר שאין בו קנין אבל שטר שיש בו קנין הקנין קונה בין במקרקעי בין במטלטלי כדאמרינן בריש גמ' דעבד כנעני.
ויתן להם אביהם, בבני יהושפט כת' וסיפיה דקרא עם ערים בצורות ביהודה. מי בעינן צבורין בה, שיהו אותן המטלטלין מונחין באותו קרקע.
לרב שרירא ז"ל, ארבע אמות דכתיבין בשטר אורכתא לאו דוקא ארבע אמות אלא אפילו טפח על טפח מן הקרקע מיקני עמיה נכסים שאין להם אחריות דתנן ר' עקיבה אומר קרקע כל שהוא חייבת בפיאה וכו' ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וממעשה דמאה צאן ומאה חביות על גבי טפח קרקע נמי וממעשה באחד שחלה בירוש' וכו'.
<h2>דף כז.</h2>
עישור שאני עתיד למוד, מעשר ראשון ורישא הכי איתה מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה אמר להן רבן גמליאל לזקנים עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע, הינו ר' יהושע בן חנניה כדאמרי' במס' ערכים מעשה ביוחנן בן גודגדא שהלך לסייע את ר' יהושע בן חנניה בהגפת דלתות אמר לו חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים אלמא לוי הוה. ומקומו שכור לו, ונתן ר' יהושע פרוטה בשכר המקום ונמצאו מטלטלין נקנין עם הקרקע בכסף והכי מסקנא דהך מילתא במס' מעשר שני ונתקבלו זה מזה שכר. ואע"פ שעדין לא הופרש קריאת שם הוא שאסור לחברים לשהות דבר שאינו מתוקן ואם אכלו ממנו אין כאן עוד חיוב מיתה משום טבל ומן המותר יפריש מעשרותיו.
מתשובה לרב שרירא גאון ז"ל, אילו אתא ראובן טען דשמעון שקל מיניאי דמי שדהו וזבנה לי נהלי ואודי שמעון דשקלית מיניה דמים ואקנאי ליה זביני גמירי דלאו קמי שהדי ולאו מקום שרגילין לכתוב הוא קמו להו זביני והי מיניהו אתי למהדר ביה לאו כל כמיניה וכן בחזקה היכא דטען ראובן דיהב לי שמעון הא ארעא במתנה ותפשתה ואחזיקי בה בתורת קונה במימריה והורמניה ואודי שמעון בהכין או אתי למהדר ביה לאו כל כמיניה, וכן שטרא שכתב לו על הנייר שדי נתונה לך במתנה ויהביה נהליה למיתנה ביה במתנה או מכר שדה וקא מודה השתא דכתב ידו הוא ומסריה נהליה למקנא ביה וקאתי למהדר ביה לאו כל כמיניה אלא קנא ליה קנין גמור דקימא לן כל לענין ממון הודאת בעל דין כמאה עד, עד כאן. ונראה לי דהוא הדין לענין מכר שאם טען ראובן שמכר לי שמעון זאת הקרקע והחזקתי בה ברשותו והודה שמעון בכך אם רוצה לחזור לא כל הימנו, וכן אמר ר"מ ז"ל.
אלמא שדה במכר, דמושכר הינו מכר. ומטלטלין במתנה, שהמעשר היה מתנה. ושמעינן מינה נקנו מטלטלין דמתנה אגב קרקע דמכר. ובגמ' בעי שדה לאחר ומטלטלין לאחד מהו, כלומר אמר לחברו קנה שדה זו לעצמך ואגבן יקנו מטלטלין לפלוני מהו, ולא איפשיטא והוי כתיקו דממונא דחומרא לתובע וקולא לנתבע.
לא שנו, אמתני' מהדר לא שנו דמטלטלין נקנין בחזקה דקרקע אלא כנגד מעותיו. כך פירש רבינו שלמה, בד"א דקנה בחזקה דשדה זו את שדה אחרת שאינה סמוכה לה בזמן שנתן לו דמי כולן ומטלטלין הנקנין עם הקרקע נמי כשדה שאינה סמוכה לה דמי והינו כרבא והך דקתני כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן מסייע' ליה לשמואל. רבנו משה ז"ל, כיצד בחזקה מכר לו בית או שדה או נתן אותן במתנה בין שנעל או גדר או פרץ כל שהוא והוא שיועיל במעשיו הרי זה קנה במה דברים אמורים בשהחזיק בפני המוכר אבל שלא בפני המוכר או הנותן צריך שיאמר לו לך חזק וקני ואחר כך אם החזיק קנה אע"פ שאינו בפני הבעלים.
<h2>דף כז:</h2>
מנין לגלגול מן התורה, כלומר אם טענו מטלטלין וקרקעות והודה לו במקצת מטלטלין ונתחייב שבועה על המקצת מגלגל עליו שבועה בקרקעות בזקיקה אע"פ דאין נשבעין על טענת שיעבוד קרקעות הכא נשבע על ידי גלגול וזה כשבועה דאוריתא. אמן אמן, אמן יתירא למדרש ביה גלגול כדקא מסיים ואזיל אמן שלא שטיתי ארוסה ונשואה, שומרת יבם, ממתנת ומצפה ליבם כמו ואביו שמר את הדבר. וכנוסה, כנוסה שייך למתני גבי יבמה ואוקימנא בגמ' דאין לו להשביעה על זנות של ארוסין בשום ענין אלא על ידי גלגול דקני לה כשהיא נשואה וארוסה על ידי גלגול.
אשכחן, דמגלגלין לשוטה דאיסורא דאורייתא. לגבי ממונא מנלן, דמגלגלין אתו בשבועה. שלא ניתנה ליתבע, שבועה שלה. בעד אחד, כדתנן ר' יהושע אומר מקנא לה על פי שנים ומשקה על פי שנים שצריך שני עדים שנסתרה והתם בשוטה יליף טעמא. ממון שניתן ליתבע, להשביע. בעד אחד, אם טענו מנה וכפר בכולו ועד אחד מעידו שהוא חייב לו נשבע לו דכת' לא יקום עד אחד באיש לכל עון וכו' ומפורש בספרי לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה. אינו דין שמגלגלין, את שבועתו להשביע בגלגול. אשכחן בודאי, שמגלגלין שבועת טענת בריא בדבר שאין חייבין עליו שבועה כגון קרקעות או שלא הודה במקצת שמגלגלין אותה אם נתחייב לו שבועה ממקום אחר, שמא מנא לן, טענת שמא כגון שבועת השותפין והאריסין שחלקו דתנן בשבועות השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו וקתני נתחייב לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו את הכל אלמא ספק נמי מגלגלין. מנא לן, אי מקל וחומר לא דמי דשוטה כל שבועתה ספק וגלגולה נמי ספק וממון עיקר שבועתו אינה אלא בטענת ודאי דכת' כי יתן איש ושבועת השותפין תקנתא דרבנן היא משום דמורי התירה כדאמרינן התם וכיון דעיקר שבועת ממון ליתה אלא בטענת ודאי ולא טענת ספק.
<h2>דף כח.</h2>
שבועה בפנים, דשוטה שמשביעין אותה בעזרה. ונאמרה שבועה בחוץ, דכת' שבועת ה' תהיה בין שניהם ושבועת הדיינין בכל מקום. ר"ח, מה שבועה האמורה בפנים עשה בה ספק, והוא האיש שלא קינא לה בשבילו. כודאי, כאיש שקינא לה בשבילו שנאמר אמן אמן, אמר מאיש זה שקינא לה בשבילו, אמן מאיש אחר, אף האמורה כו', לגלגל עליו.
עד היכן גלגול שבועה, עד היכן כחו של גלגול לגלגל דבר שאין נשבעין עליו. דאמר ליה עבדי אתה, אפילו זו מגלגלין אם יתחייב לו שבועה ממקום אחר.
הקורא לחברו עבד, עבד כנעני. יהא בנידוי, בית דין מנדין אותו שמזלזל ישראל אף הוא יזלזלו בו. סופג את המ', קנסא להלקותו וניחא ליה הא מנידוי. סופג את המ', פירש בערוך כמו שואב את המ' מלשון ספוג. ויש מפרשין סופג סופק כמספק את כפיו גימל וקוף מתחלפין. רשע יורד עמו לחייו, כלומר לזו אין נזקקין בית דין אבל הוא מותר לשנותו אף למעט פרנסתו ולירד לאומנותו. בגמ' פריך הא טענתא מעליתא היא, פי' ובלא גלגול נמי אי הוה מודה במקצת או היה לו עד אחד חייב שבועה דטענת מטלטלין היא זו שתובעו פעולתו או גירעונו מאי רבותא דהא משאר גלגול שבועה, ומתרץ רבא לטעמיה דאמר עבד עברי גופו קנוי כלומר ואינה ט(ו)ענת מטלטלין, ומקשי הינו קרקע כלומר ותנינא במתני' דמ(ת)גלגלין ומאי רבותא דרב יהודה לאשמועינן גילגול דעבדי אתה, ומתרץ מהו דתימא קרקע הוא דעבדי אינשי דמזבני בצינעה לא אית ליה קלא אבל האי אם איתא דזבין קלא אית לה קמ"ל.
מתני'. כל הנעשה דמים באחר, שדרכו לתת בדמים כשקונין חפץ אחד והשתא ס"ל דמטבע אתא לאשמועינן דכיון שזכה זה נתחייב זה בחליפיו היכא דנתנו בתורת חליפין ולא בתורת דמים אלא כעין שקונין בסודר כעין שלף איש נעלו. כיון שזכה זה, המקנה ומשך זוז אחד מיד הקונה בתורת קנין חליפין נתחייב הקונה באונסי חליפין בכל מקום שהן אם מתו או אבדו וחייב לשלם מעות שפסק לתת לפי שבמשיכת המוכר את הסודר או את הזוז בתורת חליפין נקנה המקח ללוקח בכל מקום שהוא.
החליף שור בפרה, כיון שמשך בעל הפרה את השור נקנית פרה ללוקח בכל מקום ואונסיה עליו. ובגמ' פריך מאי כיצד הואיל והוה אתי לאשמועינן דמטבע נעשה חליפין שאע"פ שבתורת דמים קימא לן דמעות אינן קונות אלא משיכת המקח כי יהבינן ניהליה בתורת קנין סודר קנו כי סודר והוה ליה למיתני כיצד החליף מעות בפרה. ומתרץ לה בגמ' אמאי דס"ל מעיקרא. ובפרק הזהב נפרש אותה בעזרת שמים.
גמ'. שמעת מינה מטבע וכו', דקאמ' מתני' כל הנעשה דמים באחר וכו' דהינו מטבע שהוא ניתן דמים באחר בכל מקום ואשמעינן מתני' דאע"ג דבתורת דמים קימא לן דלא קני כי יהביה בתורת חליפין קני ואנן קימא לן בפרק הזהב דאין מטבע נעשה חליפין.
כל הנישום דמים באחר, כל דבר שאם בא לשומו בדמים דהינו כל המטלטלין בר ממטבע כיון שזכה זה בו אם נתנו בתורת חליפין נקנו חליפין ללוקח במשיכה שמשך בעל המקח את זה ואשמעינן דתורת חליפין במטלטלין ולמימר דאע"ג דליתנהו כלי אלא מטלטלין בעלמא הוו חליפין ולא מטבע אתא לאשמועינן.
<h2>דף כח:</h2>
רשות הגבוה בכסף, בגמ' מפרש דמעות הקדש קונות. בחזקה, משיכה. אמירתו וכו', תנו רבנן בתוספתא קידושין, כיצד רשות גבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה אפילו בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה עד שימשוך כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה עולה בית זה הקדש אפילו בסוף העולם קנה ובהדיוט בשור לא קנה עד שימשוך ובבית עד שיחזיק. ירושלמי, שור זה עולה ובית זה הקדש קנה הקדש בכל מקום שהוא שנאמר לה' הארץ ומלואה וגו'.
<h2>דף כט.</h2>
כל מצות האב על הבן וכו', מפרש רב יהודה בגמ' דהכי קאמר כל מצות האב המוטלת על הבן לעשות לאביו אחד אנשים ואחד נשים חייבין, ובגמ' מפרש למצואתא דמיחייב ברא למעבד לאבא ומפרש דנשים נמי חייבות.
שהזמן גרמה, הזמן גרם לה שתבוא, ובגמ' מפרש להו ויליף בגמ' דמצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות מתפלין מה תפלין מצות עשה שהזמן גרמה ונשים פטורות אף כל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות ותפלין גופיהו יליף בהקש מתלמוד תורה איתקש תפלין לתלמוד תורה בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה מה תלמוד תורה נשים פטורות אף תפילין נשים פטורות.
ושלא הזמן גרמה וכו', מפרש להו בגמ'. אחד אנשים ואחד נשים חייבין, יליף בגמ' ממורא מה מורא מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות אף כל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות, ומקשי עלה ומתרץ לה.
כל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמה ובין שלא הזמן גרמה וכו', בעי בגמ' מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר רב וכן תאנא דבי ר' ישמעאל אמר קרא איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל וכו' השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. חוץ מבל תקיף, פאת הראש. ובל תשחית, פאת זקן. ובל תטמא למתים, דכהנים ויליף בגמ' טעמא דכת' לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה וכל שאינו בהשחתה אינו בהקפה והני נשי הואיל ואינו בהשחתה אינן בהקפה ובהשחתה ליתנהו סברא הוא דהא לית להו זקן. ובל תטמא למתים דכת' אמר אל הכהנים בני אהרן בני אהרן ולא בנות אהרן.
מתני'. כל מצות הבן על האב, מפרש רב יהודה בגמ' דהכי קאמר כל מצות הבן המוטלת על האב לעשות לבנו. אנשים חייבין ונשים פטורות, ובגמ' מפרש לכולה מצואתא דמיחייב אבא למעבד לבריה ומפרש מנא לן דנשים פטורות.
גמ'. תנינא להא דתנו רבנן, שנינו במשנה מה שאמרה הבריתא והבריתא עיקר ובתוספת' קידושין איתה. לפדותו, מכהן שיתן לו חמש סלעים אם הוא בכור. להשיאו אשה, כולה יליף ואזיל מקראי. להשיטו בנהר, שמא יפרש בספינה ותטבע. כאילו מלמדו ליסטות, דכיון דאין לו אומנות ויחסר לחמו ילך בפרשת דרכים וילסטם את הבריות.
כאשר צוה אותו אותו ולא אותה, ולא את שרה ובגמ' בעי אשכחן מיד ולדורות מנא לן פיר' שיהא זריז ומהיר בדבר ונוהג מיד ולדורות זירוז שנאמר וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מיד ולדורות דכתיב מן היום אשר צוה ה' והלאה לדורותיכם. מיחייב איהו, כשיגדיל.
איהי מנא לן דלא מיחייבא, אמו מניין שאינה מצווה לפדות את בנה דכיון דמצות עשה שלא הזמן גרמה היא בעי קרא למעוטה. כל שמצווה לפדות את עצמו, כשהוא בכור ולא פדאו אביו. ואיהי מנלן דלא (מפרקא) [מפקדא] בפרקונה, נהי דאביה אינו מצווה לפדותה דכת' כל בכור בניך ולא בנותיך אימא איהי תפרוק נפשה לכשתגדיל דהא קרית בה תפדה אלמא מצוה אברא נהי רמיא והך מצות עשה [שאין] (ש)הזמן גרמה היא. כל שאחרים כו', האב. הוא לפדות, שלא פדאו אביו. חמשה בנים, פטרי רחמים דלכהן בפטר רחם תלא רחמנא.
<h2>דף כט:</h2>
ולמדתם ולמדתם, תרי (תנאי) [קראי] נינהו ולמדתם אותם את בניכם וכתי' ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. דלא מיחייבא לאגמוריה, שאינה חייבת ללמד את בנה. כל שמצווה ללמוד תורה, אם לא לימדו אביו. אחרים, האב. הוא קודם את בנו, דמצוה דגופיה עדיף. אם היה בנו זריז, והאב רואה שיצליח ממנו ואין לו ספק נכסים שילמדו שניהם ילמוד בנו והוא יטרח אחר מזונות ויספיקנו. תנו רבנן, בתוספתא בכורות, נושא אשה ואחר כך לומד תורה, שלומד תורה בטהרה. הא לן, בבלאי דאית להו קרקעי לשכירות לחיו מיניהו לא חיישי למזוני מערבאי דלית להו ובעו למטרח במזוני חיישי כך פירש רבנו ברוך וכן פירש רבנו חננאל בבבל נושא אשה ואחר כך לומד תורה. ויש מפרשים הטעם בני בבל דשכיחי תמרי גביהו בזול כדאמרינן בסוף פסחים מלא צנא דדבשא בזוזא ולא עסקי בבלאיי באוריתא ור"ש פיר' הא לן והא להו, בני בבל היו הולכין ולומדין בארץ ישראל ומתוך שלומדין חוץ למקומן אין צרכי הבית מוטלין עליהם הילכך נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור ואחר כך הולך ללמוד תורה. להו, לבני ארץ ישראל תלמידים במקומם אם נושא אשה יהו צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו. ולא נהיר לר"ת הא פירושא חדא דטעמא דנושא אשה כדי שילמוד תורה בטהרה ואם לבני בבל קאמר אין כאן טהרה שהרי הולכים מאצלם ועוד היכי מצינן למימר דאבני בבל שמניחין נשותיהן לימא נושא אשה ואחר כך ילמד תורה הא אשכחן בפרק קמא שהיו החכמים מגנים אותם על כך דשלח ר' אביתר בני אדם הבאים משם לכאן קימו בעצמם ויתנו את הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו לפי שהיו מניחין נשותיהן טרודות אחר מזונותיהן לפי שהיו רחוקין מהן. הילכך נראה לרבנו תם לפרש הא לן והא להו, לבני בבל ילמוד תורה ואחר כך ישא אשה ואי הוה נושא אשה קודם הוי רחים בצוארו לפי שהיתה תלויה עליו והוא אינו יכול להספיקה שהוא רחוק וכל שעה הוא טרוד בהן ודקאמר ישא אשה ואחר כך ילמוד תורה הינו לבני ארץ ישראל שיושבין ולומדין במקומן דלדידהו ליכא טירדא ולומדין תורה בטהרה ואין לתמוה על ר' יוחנן שהיה מארץ ישראל ודיבר לבני בבל ושמואל איפכא דר' יוחנן היו לו תלמידים מבבל והיה מורה להם הוראות לפי דרכם וכן שמואל פעמים שהיו לפניו מתלמידי ארץ ישראל.
עד עשרים שנה וכו', נראה לי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין עונשין עד שיהא לו עשרים שנה. ידא על צוארא דברך, בעוד שידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות ואי זהו זמנו משתסר ועד עשרין ותרתי בציר משתסר אין בו דעת לקבל כל כך ואל תכביד ייסוריו ותוכחותיו ויותר מכ"ב (אין) [יש] לחוש שלא יבעט. על פי דרכו, דרך שכל ימיו מתנהג בו חנוך לו בנערותו. רבנו ברוך בן מלך, ומיבעי ליה לאיניש לאזדהורי בבריה ולנטוריה מאורחא בישא משתסרי ועד עשרין וארבעי. יש מפרשין שחוזק יצר הרע באילו השש שנים הוא. אין מלמדו משנה, אין חובת בנו עליו אלא במקרא ומיכן ואילך ילמד הוא לעצמו. זו תורה, ולא נביאים וכתובים.
<h2>דף ל.</h2>
לעולם ישלש אדם שעותיו וכו', בגמ' יליף לה מדכת' ושננתם אל תקרא ושננתם אלא ושלשתם. ליומי, פי' רבנו שלמה ימי השבת, ולא נהיר דאם כן הדרא קושיין לדוכתה מי ידע כמה חייו. ונראה לפרש מה שפירש בסדר רב עמרם שליש היום במקרא שליש היום במשנה ושליש בתלמוד. וכן פירשו כל הגאונים. ורבנו משה מפרש בד"א בתחלת תלמודו של אדם אבל כשיגדל בחכמה יקרא בעתים מזומנים בתורה שבכתב ודברי השמועה כדי שלא ישכח דבר מדברי תורה ויפנה כל ימיו לתלמוד בלבד לפי רוחב לבו וישוב דעתו.
<h2>דף ל:</h2>
קחו נשים והולידו בנים וגו', ובגמ' פריך בשלמא בניו בידו אבל בנותיו מי בידו, פי' כלום יכול להרגיל לה אנשים להשיאה דקאמר קרא ואת בנותיכם תנו לאנשים, ומתריץ (מאי) [הכי] קאמר נתיב לה מידי כי היכי דניתי אינשי וננסיבינה. ראה חיים, אומנות שתחיה בה. עם אשה. הקיש אומנות לאשה מה אשה האמורה כאן, אשה ממש כשם שמצינו שחייב אביו להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות ואם תורה הוא וכו'.
(מתני') [תנינא] להא דתנו רבנן, בספרא. ספק, יכולת שאין (מנחה) [מוחה]. רשות אחרים, בעלה. נתגרשה, מבעלה הרי היא כאחיה במצות כיבוד כיון דספק בידה דהא אין עליה רשות אחר.
בהכאה ודאי אי אפשר, להקישם שאין הכאה כלפי מעלה. וכן בדין, שיוקשו לכיבוד ומורא שהרי אף הם שותפין למקום בו. בסוף פרק המפלת, תנו רבנן שלשה שותפין יש בו באדם אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעינים, אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ודם ושיער ושחור שבעין, הקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האזן ודיבור שפתים והילוך רגלים ודעה ובינה והשכל. משדלתו, מפתה אותו כדמתרגמינן כי יפתה ארי ישדל. את אביך זו אשת אביך, כדקימא לן את לרבות. והני מילי מחיים, דאביו ואמו.
<h2>דף לא.</h2>
מלא כל הארץ, משמע משתרבב ויורד למטה והזוקף קומתו נראה כדוחק. אמר לו כך, ר' יהושע השיב לו כדרך שהשיב לו ר' אליעזר. בששים ריבוא שכר, שהיה משתכר בה ששים ריבוא דינרי זהב. תחת מראשותיו, של אביו והוא ישן. מה מי שאינו מצווה ועושה כן, שילם הב"ה שכרו. שמצווה ועושה על אחת כמה וכמה, דגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה. פעם אחת היה לבוש, דמה בן נתינה. סריקין של זהב, בגד של משי מרוקם מחוטי זהב. כלום זרקה ארנקך, כלומר זרקה כיסך שיש בו זהבך וכספך ולא הכלמתה אלא שתקתה משום כבודה.
<h2>דף לא:</h2>
הנשמע לדבר אביו למקום, אם מכיר באנשי המקום שמכבדין את אביו לחלוק לו כבוד ולקבל דברים בשמו אל יתלה הכבוד בעצמו ואפילו יודע שיכבדוהו כאביו אלא יתלה הכבוד באביו. שלחוני בשביל אבא, שהוא צריך לי אבל אם אינו נשמע למקום בדבר אביו כדבר עצמו ואל יתלה באביו שאינו לו אלא גנאי. הריני כפרת משכבו, עלי יבוא כל רע הראוי לבוא על נפשו. מכאן ואילך, כבר קיבל מה שקיבל שאין משפט רשעי ישראל בגיהנם אלא שנים עשר חדש.
תנו רבנן אי זהו מורא וכו', בספרא. לא עומד במקומו, במקום המיוחד לאביו לעמוד שם בסוד זקנים עם חברו בעצה. ולא מכריעו, אם היה אביו וחכם אחר חולקין בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני. משל מי, מאכילו ומשקהו ומכבדו. כמאן דאמר משל אב, אלא מיהו מתעסק הבן בשימושו ובטל ממלאכתו. ר"ח ז"ל, ואם אין לאב והבן אמוד כייפינן ליה לבן לפרנס אביו דלא גרע מבנו, כדגרסינן בפרק נערה שנתפתתה דקימא לן אי אמיד כיפינן למיזן לבניו ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל כופין את הבן ליזון את האב ועוד אמ' תני ר' שמעון בן יוחי אפילו הבן מסבב על הפתחים חייב לזון אבותיו מצינו שהזהיר הקב"ה בכיבוד אב ואם יותר מכבודו בכיבודו אמ' כבד את ה' מהונך במה את מכבדו מהונך מפריש לקט שכחה ופאה וכל מצוה שהיא מן הממון אם יש לך חייב אתה בכול ואם לאו פטור אבל בכיבוד אב ואם בין יש לך בין אין לך כבד את אביך ואת אמך ואפילו אתה מסבב על הפתחים.
<h2>דף לב.</h2>
לא יאמר לו אבא עברת וכו', שמודיעו שהוא טועה ומצער אותו. אלא אומר לו אבא מקרא כך כתוב בתורה, אומר לו המקרא כמות שהוא והוא עצמו יבין שטעה.
אבא אומר לי השקני, ויש לפני מצוה לעשות כגון לקבור את המת או ללוותו מניח אני וכו'. [לשון הרי"ף ממגילה ט"ז ע"ב] שכל אותן שנים שהיה יעקב וכו', יעקב למד תורה י"ד שנה בבית עבר כשפירש מאביו לילך לחרן ולא נענש עליהן כבוד אביו בשתים ועשרים שנה שנשתהה בדרך ובבית לבן נענש שפירש ממנו יוסף עשרים וב' שנה ולשם מפרש ומנין לנו שהלך יעקב לבית עבר י"ד שנה ומוכיח מקראי.
הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול, דכבוד תורה לאו דידיה הוא כי הוא דנחיל ליה. אבל הרב שמחל וכו', דתורה דיליה היא נקראת תורת ה' ומלמדה וגרסה נקראת תורתו. הידור בעאי וכו', לנוע מעט כאילו רוצין לעמוד מפניו ומראין בעצמן שמצטערין ממחילתו על כבודו. רבנן רבנן, אתם חשובים וחכמים בעיניכם שלא עמדתם מפני ורבנן חביריכם שקמו מקמאי לאו רבנן נינהו ובלשון תימה אמר להם. ר"ח ז"ל, ואסיקנה אמר רב אשי אפילו למאן דאמר האב והרב והנשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול וכו'.
<h2>דף לב:</h2>
תנו רבנן, בסיפרי. מפני שיבה תקום וכו' אשמאי, אדם רשע ועם הארץ. מזקני ישראל, מה להלן גדולים וחכמים דכתיב כי הם זקני העם ושטריו. זה שקנה חכמה, ולשון נוטריקון דיבר הכת' ולקמיה פריך הינו תנא קמא. אלא קימה שיש בה הידור, לקמיה מפרש דהיינו תוך ארבע אמות שיהא ניכר שהוא עומד מפניו. יכול יהדרנו בממון, יכול יהא הידור זה חלוק ממון לכבדו בממון. ת"ל תקום מה קימה שאין בה חסרון כיס וכו', ובגמ' פריך וקימה לית בה חסרון כיס מי לא עסקינן בנקיב מרגניתא דאדקאי מקמיה בטיל ממלאכתו, ומתרץ אקיש קימה להידור מה הידור דלית ביה ביטול מלאכה, פי' דאין לשון הידור אלא נשיאת פנים או בממון או בכיבוד דברים ואין במשמעו ביטול מלאכה אף קימה דלית בה ביטול. ומה קימה שאין בה חסרון כיס, פירוש דהא אוקימנא דבשאין בה ביטול מלאכה עסיקינן ותו לא שייך בה חסרון כיס, אף הידור שאין בו חסרון כיס. אלא במקום שיש הידור, ובית הכסא ובית המרחץ לאו מקום הידור הוא. יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו וכו', לקמיה פריך אטו ברשיעי עסיקינן, ומתרץ הכי קאמר יכול יעצים עיניו מקמי דלימטי זמן חיוביה דכי מאטי זמן חיוביה הא לא חאזי ליה דליקו מקמיה. ת"ל ויראת דבר מסור ללב, פי' ללבו של עושה הדבר הוא יודע אם רואהו אם לאו לפי שיכול להשמט מעיני הבריות שלא יחזיקוהו ברשע שידינוהו לכף זכות ויאמרו לא ראהו לכך נאמר ויראת מאלקיך שכל המחשבות גלויות לו ויודע בך. [שלא יטריח, אם יכול לילך] דרך אחרת שלא יעמיד את הציבור. זקן ויראת, להכי סמך ויראת לזקן שאף זקן יירא. כל שיבה במשמע, ואפילו זקן אשמאי. תנא קמא סבר, יניק וחכים לא והכי קאמר תנא קמא אין זקן אלא זקן שהוא חכם שנאמר אספה לי שבעים איש וכו' והתם זקנים וידועים הוו. ור' יוסי הגלילי, משני ליה לקרא ממשמעות זקנה ממש ודריש ליה זה שקנה חכמה סבר אפילו יניק וחכים.
<h2>דף לג.</h2>
אין בעלי אומניות רשאין לעמוד, אילו בני אדם שהן עושין מלאכה בממון אחרים במחצית שכר וכשיעמדו הם בטלין ממלאכתן ומפסידין לבעלי הממון ולפיכך אין רשאין לעמוד מפני תלמ' חכמ'. בבתי גואי, מקום שבני אדם עומדין ערומין דלאו מקום הדור הוא. אבל בבתי בראי, מקום שהן עומדין לבושין דהתם מקום הידור הוא.
אבל רבו מובהק מלא עיניו, שלמד רוב תלמודו לפניו.
[לשון הרי"ף] דקיימא לן דרכוב כמהלך דאמי, בגמ' [ל"ג ע"ב] יליף לה ממתניתין דנגעים. ואזיל לאחוריה, שהולך לאחריו ומחזיר פניו כנגד ר' יוחנן. עד דהוה מיכסי ר' יוחנן מיניה, שאין ר' אלעזר רואהו.
נקטינן, קבלה בידינו מרבותינו. דאי מקיף, מסבב דרך אחרת שלא לעבור לפני הצבור. חאיי, מאריך ימים, ומאן דחליף ואזיל קמי רבנן כי מיגלי רישיה חצוף הוא. הלכה כאיסי בן יהודה, ואפילו מקמי סאבי (דאקמאי) [דאשמאי]. הרפתקי, מאורעות וצרות נסים הרבה ומופתים. עדו עליהו, עברו עליהם. אביי יהיב ידא לסאבי, פושט ידו לזקנים כל שהם בעברם אצלו ונשענים עליו, ואית דמפרשי אביי יהיב ידא לסאבי מכבד עצמו בזקנים ופושט ידו להם שישען הוא עליהם וכן פירש רבנו חננאל, וליתה דכל היכא דגרסי יהב ידא להשען אחרים עליו ולא להשען הוא על אחרים כדאמרינן בפרק קמא דיומא ריש לקיש הוה סחי בירדנא אתא רבה בר בר חנה יהב ליה ידא שישען ריש לקיש עליו ויצא לשפת הנהר.
<h2>דף לג:</h2>
גרסינן בגמרא, אמר ר' איבו אמר ר' ינאי אין תלמיד חכם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שחרית וערבית כדי שלא יהא כיבודו חביב עליו מכבוד שמים, פיר' שהרי פני יוצרו אינו מקבל אלא שחרית וערבית הילכך מי שעמד מפני רבו שחרית אינו רשאי לעמוד מפניו אלא ערבית. יש מפרשין דדוקא בבית המדרש ובמקום הצנוע אבל במקום שהוא גנאי לתלמיד חכם אם לא יהו עומדים מפניו חייבין לעמוד.
[לשון הרי"ף מב"ב ק"כ ע"א] בישיבה, בין ישיבה בבית דין בין בשאר ישיבות שבתורה מושיבין את החכם למעלה מן הזקן. ומבנות צלפחד איכא לפלוגי דגבי נשואין מנאן הכתוב דרך גדולתן ותהיינה מחלה תרצה וחגלה ומלכה ונעה בנות צלפחד וכו' ומסתברא כך נולדו כדכת' לא יעשה כן במקומינו וכו' וכשעמדו לפני משה לשאול הדין מנאן הכתוב דרך חכמתן בסדר שהן חכמות זו מזו הקדימן מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה, ומסברא אמרינן הכי דלא לקשו קראי אהדדי.
במסיבה, של משתה והוא הדין לנשואין. והוא דמופלג, החכם בחכמה אז הלך אחר חכמה ולא אחר זקנה אבל אם אינו מופלג בחכמה הזקן שהוא מופלג קודם לכבודו. והוא דמופלג בזקנה, שזקן מאד אז חולקין לו כבוד בבית המשתה יותר מן החכם ואע"ג דמופלג ההוא חכם בחכמה וכגון שהזקן חכם קצת אבל אם אינו מופלג בזקנה החכם שהוא מופלג קודם לכבודו, שמעינן מהכא דחכם מופלג וזקן מופלג שאינו חכם כל כך כבחור, בישיבה הלך אחר חכמה להושיב החכם בראש ומדבר תחלה, במסיבה הלך אחר זיקנה, והיכא דחכם הוי מופלג בחכמה והזקן אינו מופלג בכל מקום הלך אחר חכמה ואפילו במסיבה, והיכא דהזקן הוי מופלג בזקנה והחכם אינו מופלג בחכמה בכל מקום הלך אחר זקנה ואפילו בישיבה הואיל וקצת חכם (קצת) אע"פ שהבחור חכם ממנו, והיכא דלא מיפליג לא האי בחכמה ולא האי בזקנה נראה בעיני דבכל מקום הלך אחר זקנה, ומדאמר רב אשי והוא דמופלג בחכמה והוא דמופלג בזקנה שמעינן דהיכא דלא הוו תרוייהו מופלגין לא האי בחכמה ולא האי בזקנה הולכין אחר הזקנה דבשביל שהבחור חכם קצת יותר ממנו אין חולקין לו כבוד כך פירש ר' שמואל בר ר' מאיר ז"ל. דפליג ליה רביה, לתלמיד יקרא ניחא ליה שיחלקו לו גם אחרים כבוד.
וטוב לא יהיה לרשע, אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו' אלמא תלמודו משתכח. ולא יאריך ימים, אלא כצל מה טעם לפי שאינו ירא מלפני האלקים. ומורא זו קימה הוא כדמפרש, ובגמ' פריך ואימא מוראת רבית מוראת משקלות, פי' במשקלות לא כת' מורא בפירוש אלא מדכתיב לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה וגו' וסמיך ליה זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' וכת' ולא ירא אלקים והוי פירושא משום שלא יראו ישראל אלקים ועשו עול במשקלות נענשו על ידי עמלק דהכי איתה במדרש אבן ואבן איפה ואיפה תועבת ה' גם שניהם וסמיך ליה בא זדון ויבא קלון מפני עונש מקטיני האיפות בא עמלק שעשה קלון לישראל, ומתריץ ר' אלעזר פני פני גמר.
[לשון הרי"ף מכתובות צ"ו ע"ב] חוץ מהתרת לו מנעל, שהרואה אומר עבד כנעני הוא. אבל מנח תפילי לית לן בה, שאין דרך העבדים להניח תפלין. למס מרעהו חסד, הממיס עצמו מרעהו ממיס ממנו חסד, ואית דמפקי לה מדכת' לעיל מיניה ותושיה נדחה ממנו וסמיך ליה למס מרעהו חסד. פיר' דמה לנו לרבות שיירא אותו חוץ (מה) [מ]הקב"ה.
[לשון הרי"ף מהוריות י"ג ע"ב] כשהנשיא נכנס, בבית המדרש. ואין יושבין עד שיאמר להם שבו, משמע ואפילו הגיע למקומו אין יושבין עד שיאמר להם שבו והכא במסכת קידושין אמרינן נשיא עובר עומד מלפניו מלא עיניו ואינו יושב עד שישב במקומו שנאמר והביטו אחרי משה וגו' דמשמע כיון שישב במקומו יושבין אע"פ שלא אמר להם שבו, וכן אב בית דין קתני עושין לו שתי שורות ובמסכת קידושין משמע דכולי עלמא מלא עיניו, ומתרץ רבנו תם דההיא דהוראות דוקא מיירי בימי רבן גמליאל כדקתני התם בימי רבן גמליאל נשנית משנה זו כדי לחלק בין כבודו לכבוד אב בית דין טובא ומשום אותו מעשה דקתני התם ולא לפניו ולא לאחריו הויא ואותה תקנה עושין לו שתי שורות בלבד והעם שאחורי השורות אינם עומדים. בני חכמים ותלמידי חכמים. ואלו ואלו בחורים הם ולא זקנים אלא יושבים על הקרקע ולמדים לפני רבם. שרבים צריכין להם, שיודעין להקשות ולתרץ בבית המדרש. מפסיעין אפילו על ראשי העם, כלומר מקפצין על ראשי העם ונכנסין למקומם. יצא לצורך, ליפנות. פניו כלפי העם, מפני כבודם ואחוריהם כלפי אביהם. אלא לקטנים, דאנוס הוא אבל יוצא לגדולים אינו נכנס ויושב משום דפושע הוא דהוה ליה למיבדק נפשיה בצפרא. כדי שלא יתרחק, דהיוצא ליפנות ביום צריך שיתרחק מן הדרך כדי שלא יהו רואין את פירועו כדאמרינן במסכת ברכות. עושין אותן, לבני תלמידי חכמים שממונים אביהם פרנסים על הציבור עושין אותן סניפין, שמושיבין אותן בצד הזקנים מפני כבוד אביהם והויין סניפין לזקנים כסניף זה שעושין לקורה גדולה. אמר רבא בחיי אביהם, עושין אותן סניפין מפני כבוד אביהם.
בעי בגמ', בנו והוא רבו של אביו מהו שיעמוד אותו הבן מפני אביו, ופשיט חייב לעמוד מפני אביו ואע"פ שהוא רבו של אביו. ובעי בגמ' נמי, בנו והוא רבו של אביו מהו שיעמוד אביו מפניו, ופשיט דאינו חייב. מהו לעמוד, מי מחייב למיקם או לא.
תנו רבנן, בתוס' קידושין. אי זו היא מצות עשה שהזמן גרמה, שהזמן גרם להתחייב בה שאין חובתה אלא לזמן קבוע. סוכה, דכת' בסכת תשבו שבעת ימים וגו'. לולב, דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון. שופר. דכתיב ובחדש השביעי וגו'. יום תרועה יהיה לכם. ציצית, דכת' וראיתם אותו פרט לכסות לילה דאמ' אין חייבין בו אלא ביום. מזוזה, דכת' וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך. מעקה, דכת' ועשית מעקה לגגיך. אבדה, כלומר השבת אבדה דכת' השב תשיבם לאחיך. שילוח הקן, דכת' שלח תשלח את האם וגו'.
<h2>דף לד.</h2>
ותו ליכא, כלומר וכי כלל קצוב דכל מצות עשה שהזמן גרמה נשים פטורות. והרי מצה, אכילת מצה לילי יום טוב הראשון שהיא חובה דכת' בערב תאכלו מצות וזמן גרם לה בט"ו בניסן ונשים חייבות כדאמרינן בפסחים נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה שנאמר לא תאכל עליו חמץ וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ דמצות לא תעשה הוא. וכן שמחה ברגל דכת' ושמחת אתה וביתך וביתך זו אשתך.
ותו, כלומר וכללא הוא דכל מצות עשה שלא הזמן גרמה נשים חייבות. והרי תלמוד תורה, דאמרן לעיל נשים פטורות וילפינן טעמא. ופריה ורביה, אמרינן ביבמות האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה וילפינן לה מדכת' וכבשוה האיש דרכו לכבוש ואין דרכה של אשה לכבש וכל דקרינא ביה וכבשוה קרינא ביה פרו ורבו וכל דלא קרינא ביה וכבשוה לא קרינא ביה פרו ורבו. ופדיון הבן, ילפינן לעיל דנשים פטורות. אין למדין מן הכללות, כל היכא דתנו כלל כי האי גונא כל מצות עשה שהזמן גרמה וכו' וכל מצות לא תעשה וכו', הכל חייבין בראייה אין למדין מהן דאיכא בהו דלאו דוקא ואפילו במקום שנאמר בו חוץ דאיכא למימר מדאפיק מאי דאפיק שמע מינה דוקא הוא ולא שייר אפילו הכי אין למדין.
<h2>דף לה:</h2>
אף בל יקרחו נשים פטורות, טעמא דאיסי דדריש הכי בנים אתם לה' אלקיכם בנים ולא בנות לקרחה ובגמ' יליף טעמא שפיר. [לשון הרי"ף] אחד אנשים ואחד נשים, דקסבר דהאי קרא כי עם קדוש קאי אתרויהו אגדידה ואקרחה.
<h2>דף לו.</h2>
ת"ל קרחה לחייב על כל קרחה וקרחה, והתם במס' מכות מפרש דקרחה שתי שערות הויא. בראשם, האמור אצל הכהנים. מה תלמוד לומר לפי שנאמר, בישראל. בין עיניכם, דמשמע סמוך לפדחתו. נאמר כאן קרחה, בכהנים. ונאמר להלן, בישראל. ומה להלן, בישראל. על מת, דהתם כת' למת.
<h2>דף לו:</h2>
מתני' תלויה ואינה תלויה, בגמ' מפרש להו. חוץ מן הערלה ומן הכלאים, שאע"פ שתלויות בארץ נוהגות אף בחוצה לארץ, הערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים כדלקמן. אף החדש, אסור לאכלו לפני העומר.
<h2>דף לז.</h2>
גמ' אי לימא תלויה דכת' בה ביאה, שתלאה הכת' בביאת הארץ כגון כי תבאו כי יביאך. והרי תפלין ופטר חמור דכת' בהו, והיה כי יביאך בפרשת קדש. ונוהגין בין בארץ בין בחוצה לארץ, תפלין אשכחן כמה דוכתי' ברבנן אמוראי דבני בבל דמנחי תפילין, פטר רחם דהא בפטר רחם תלא רחמנא. שחובת הגוף, הינו אינה תלויה בארץ שאינה מוטלת לא על קרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת ותפלין ע"ז פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהן. חובת קרקע, שמוטלת על הקרקע או על גידוליו כגון תרומה ומעשר חלה לקט שכחה ופיאה שביעית חדש ערלה כלאים. ור' אלעזר, לחומרא פליג והכי קאמר תנא קמא חוץ מן הערלה והכלאים דאע"ג דחובת קרקע נינהו הילכתא גמירי לה דנוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אבל חדש בארץ אין בחוצה לארץ לא מאי טעמא מושב דכת' ביה אחר ירושה וישיבה משמע ואתא ר' אלעזר למימר אף החדש נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ מאי טעמא מושב כל מקום שאתם יושבין משמע, ובגמ' יליף דכל מצוה שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מע"ז מה ע"ז מיוחדת שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ אף כל שהוא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וע"ז יליף בגמ'.
<h2>דף לט.</h2>
לוקין על הכלאים, בחוצה לארץ. דבר תורה, כדיליף לקמיה. בכלאי הכרם, אין לוקה בחוצה לארץ דבר תורה. כאן בהרכבת אילן, מין בשאינו מינו לוקין בחוצה לארץ דבר תורה. את חקותי תשמורו, מדלא כת' ושמרתם את חקתי משמע חקותי אשר מעולם תשמורו מלמד שהזהיר את נח ובניו עליהם ואילו הם החקים בהמתך לא תרביע ושדך לא תזרע ואי זו זריעת כלאים אני אומר שחקקתים כבר דומיא דבהמה דבר המסוים והינו הרכבה, ומהכא נפקא לן בסנהדרין דבני נח הוזהרו עליהן והכא אתה מוסיף ללמוד מהקש זה דמה בהמה אפילו בחוצה לארץ דהא חובת [הגוף] היא אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ. ואלא הא כתיב שדך, דמשמע המיוחד לך וחוצה לארץ לא הקנו לך מן השמים. ההוא למעוטי זרעים, דכלאי הכרם בחוצה לארץ דמשום דאפקיה בלשון זריעה כתיב שדך.
הוו שקלי ואזלי, בחוצה לארץ. נשמתיה, דהא עבר על דברי סופרים דתנן והכלאים מדברי סופרים. אמר ליה לא חוריתו, אין הלכות כלאים מחוורין לכם. לא צהריתו, אין הלכות כלאים צוהרות ומאירות לכם.
חטה ושעורה וחרצן, שני מיני זרעים וחרצן שלישי שלשתן כאחת. ויש מפרשין או חטה וחרצן או שעורה וחרצן. במפולת יד, נפקא ליה מלא תזרע כרמך כלאים משמע שזריעת הכרם עצמה תהא בכלאים. מערב בזרוני וזרע, ולא חייש כלאים. והכלאים מדברי סופרים, וקס"ד אפילו כלאי זרעים נמי אסירי כי היכי דבארץ אסירי מדאורייתא. שבארץ אסורין בהנאה, דכת' פן תקדש פן תוקד אש. כלאי זרעים דבארץ לא אסירי בהנאה, דלא כתיב בהו פן תקדש דמשדך לא תזרע כלאים נפקא. רבנו משה ז"ל, הזורע שני מיני תבואה או שני מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה שתים אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חיפה אותן בעפר לוקה. וכן אם זרע שני מיני ירק וחרצן או זרע אחד ירק או זרע אחד מין תבואה וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרה עם גמר תבואת הכרם אלא שאר הזרעים אסורים מדבריהם. נראה מדבריו שכך מפרש או חטה וחרצן או (ו)שעורה וחרצן ליאסר בהנאה ולהתחייב מלקות משום כלאים בכרם.
<h2>דף לט:</h2>
מתני' כל העושה מצוה אחת, מפרש בגמ' יתירה על זכיותיו. מטיבין זו, משמע בהאי עלמא. ונוחל את הארץ, חיי העולם הבא. אינו מן הישוב, אין לבני הישוב ממנו הנאה וטוב להם שיוציאוהו מביניהם. ובגמ' פריך מכלל דהנך אפילו בחדא נמי, פי' אותן השנויות במשנה אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו וכו' וכך הוא מקשי ואפילו לא קיים שאר מצוות בתימה והא רובא עונות נינהו, ומתרץ לומר שאם היתה שקולה מכרעת, כלומר הא דקתני אלו דברים במחצה עונות ומחצה זכיות קאמר ויש במחצה זכיות אחת מאילו מכרעת את הכף כאילו הוי רובא זכיות ואינו צריך למצוה יתירה ומתני' דכי לית ביה חדא מהני צריך למצוה יתירה.
<h2>דף מ:</h2>
אינו מן הישוב, ובגמ' מסיים בה נדור הנאה ממנו, כלומר עשה נדר שלא תתחבר עמו ולא עוד אלא שמושבו מושב לצים שנאמר ובמושב לצים לא ישב, פי' זה שאינו באחד מאילו במה יתעסק אם לא בליצנות. ופסול לעדות, דכיון דאינו מן הישוב אינו מקפיד על עצמו ואין לו בושת פנים וכן האוכל בשוק הואיל ואין מקפיד על כבודו אינו בוש לזלזל בעצמו וליפסל.
ירושלמי במעשרות, תני ר' שמעון בן קרחה הוה אכיל בשוקא חזייה ר' מאיר אמר ליה אין שבח לתלמידי חכמים לאכול בשוק אמר ליה בשלו דמיה, שמע מינה דהאי דתני האוכל בשוק הרי זה ככלב כגון שחוטף משל אחרים ואוכל כמו הכלב.
<h2>דף מא.</h2>
בו ובשלוחו, בגמ' יליף דשלוחו של אדם כמותו. כשהיא נערה, וכל שכן כשהיא קטנה אם קיבל קידושיה מקודשת, והאי דנקט נערה אורח ארעא אשמעינן דקטנה לכתחלה לא כדמפרש בגמ'. אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת, קידושי ודאי. ואם לאו אינה מקודשת, קידושי ודאי דכיון דאמר התקדשי כל חדא וחדא הוו קידושין באפי נפשיהו, אבל קידושי ספק הוו חישינן שמא שוה פרוטה במקום אחר. היתה אוכלת ראשונה ראשונה וכו', בגמ' מפרש לה אהייא קאי וטעמא מאי.
גמ'. מצוה בו יותר מבשלוחו, דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי. מחרך רישא, לכבוד שבת. שיבוטא, דג. איסורא נמי אית בה, אם יכול לקדש הוא בעצמו וקידש על ידי שליח שמא תתגנה עליו. וכי איתמר דרב יוסף, דאמר מצוה הוא דאיכא ולאו איסורא. אסיפא איתמר, אבל בהא אע"פ שלא ראתהו ליכא איסורא לומר שמא תראה בו דבר מגונה.
דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו, משל הוא שהנשים אומרות על הבעל כל שהוא טוב לשבת שני גופין מלשבת אלמנה. טן דו, דו שנים. ואי קשיא הכא נמי גבי דידיה איכא איסורא כי יהיב קידושי לשלוחה ולא חזי לה אין הכי נמי ומיהו מתני' בדידה קאמר דהיא מתקדשת בה ובשלוחה הילכך האי דתנא בה למצוה אשמעינן אבל איסורא לגבה דידה ליכא אבל רישא דאיירי בדידיה תנא בו משום איסורא.
אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, ואע"ג דאמרינן לעיל בהא איסורא ליכא כדריש לקיש הינו כגון שהיא גדולה שיכולה לידע ולחקור עניינו על ידי שמיעה אם כעסן הוא אם לאו או שאר עניינים שדרך נשים להקפיד אבל קטנה דלית לה דעת דלידע הכי לא דנהי דבאנפיה אינה מקפדת מיהו בהנך דברים יש לומר דמקפדת והילכך אסור בשם רב' תם ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
אין שוחט אלא אחד, כלומר אחד שוחט על ידי כולן.
<h2>דף מב.</h2>
בית דין מעמידין להן אפטרופוס ובוררין להם חלק יפה, מתוך הלשון משמע שנתנו חכמים כח לאפטרופוס שהעמידו בית דין להיות במקום יתומים ויחלקו לפי דעתם אפילו שלא בגורל מדקאמר בוררין דמשמע שכל אחד יברור חלק הטוב בעיניו ליתום שלו אפילו שלא בגורל, והואיל וכן נראה שאפילו בדברים דשייך בהו גוד או איגוד שיוכל כל אחד לעכב על חברו לחלוק לכשיגדילו נתנו חכמים כח לאפטרופוס לחלוק חפץ כנגד חפץ. אע"ג דתרויהו צריכי להאי ולהאי אם יישר בעיניהם שהרי העמידום במקום יתומים לחלוק בין שניהם שלא בשומת בית דין ובלא גורל והוא הדין נמי לענין דינא דגוד או איגוד, ולאו דוקא באו שניהם דהוא הדין אם בא האחד לחלוק וחברו אינו רוצה ותקנת חכמים היא שתיקנו לטובתן של יתומים ומהניא חלוקה אליבא דשמואל כל זמן שלא ימחו שאפילו ימחו לבסוף פירות התלושין קודם המחאה יהיו בחזקתן ולרב נחמן דידיה מהניא לגמרי שאין יכולין למחות ודוקא ביתומים קטנים תיקנו דבר זה אבל בשותף הבא לחלוק שלא מדעת חברו צריך לחלוק בשלשה הבקיאין בשומא כדאמרינן באילו מציאות גבי איסור ורב פפא ואין יכול לחלוק שלא מדעת חברו אותן דברים דשייך בהו דין דגוד או אגוד. והני מילי, דאין יכולין למחות. היכא דלא טאעו, בשומא אבל שמו כל דבר במה ששוה, ובגמ' פריך אי לא טעו מאי יכולין למחות, ומתריץ יכולין למחות ברוחות, פי' מי שנפל לו חלק בדרום אומר לו נוח לי בצפון שהיתה לו שם שדה סמוכה לה שנפלה לי מאמי.
שום הדיינין, ששמו נכסי לוה למלוה שלא בפני לוה או שלא מדעתו משום דלא הוה ציית לדינא.
<h2>דף מב:</h2>
הרי הן כלקוחות כו', כך דינם של לקוחות קצוב בפרק הזהב. אבל שוי שליח אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ואם תאמר הא רבא גופיה אמר רב נחמן בפרק אלמנה נזונת שליח כדיינין ודיינין בפחות משתות מכרן קיים אפילו לרבנן, יש לומר דהתם מיירי בשליח בית דין דההוא אלים כוחו יותר והרי משמע התם דרב שמואל בר ביסנא קאמר התם שליח כאלמנה דמשמע בשליח בית דין דדמי לאלמנה דהויא ברשות בית דין.
הא דאמרן שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן וכו', כך כתב רבנו תם וכך כתוב בפירוש רבנו חננאל ובהלכות גדולות ודלא כפירוש רבנו שלמה ז"ל. דהא תנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל, ומדרבנן מיתי ראיה דהא כותיהו פסק רב נחמן גופיה לעיל. והא דאמרת יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות, אפילו ביותר משתות עד החצי כדקאמר רב נחמן בהמקבל והא דאמר רב נחמן בהזהב הדר אמר חסא אונאה אין להם ביטול מקח יש להם ואקרקעות קאי ומסתמא לא פליג רב נחמן אחסא רביה אומר ר"ת דההוא ביטול מקח לא הוי דומיא דמטלטלין ביותר משתות אלא בחצי כגון שווה מאתים במנה אבל פחות אפילו שוה פרוטה הוי מקח קיים דהוא המקבל דקאמר רב נחמן אין אונאה לקרקעות לאו דוקא כדקאמ' שווה מאה במאתים אלא מעט פחות, וכן מוכיח בירושלמי דביטול מקח דקרקעות הכי הויא דגרסינן בפרק אלמנה ניזונת אלמנה שמכרה בשווה מאתים במנה נתקבלה כתובתה ופריך ויחזור המקח אמר ריש לקיש אין אונאה לקרקעות אמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה מתני' פליגא לר' יוחנן אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות פתר לה בדבר שאינו מופלג. בפיר' רב' חננאל, שלא הגיעה האונאה עד כדי דמי החפץ מכלל דביטול מקח דרב נחמן נמי הכי איתיה דלא פליג אדר' יוחנן והא דאמר ר' יוחנן אם היה דבר מופלג יש לו אונאה לאו דוקא דהוא הדין ביטול מקח לפי מה שפירשתי. בעילויא, שלא חילקום בחבל ליטול כל אחד ברעה וביפה אלא העלום בדמים ונטל זה ברעה כפי דמים וזה ביפה כפי דמים.
חוזר, שאין זו כשאר אונאות דקימא לן בה פחות משתות מחיל אינש דהתם אין כל אדם יכול לצמצם הדמים (אלא) [אבל] טועה במדה [טעות] הוא זו ואדעתא דהכי לא עבד. ולא ביטול מקח, אם לא היה דבר מופלג שהוא פחות מן החצי אפילו שווה פרוטה אבל אם (לא) היה דבר מופלג שהוא החצי הוי ביטול מקח.
ולדבר עבירה, לא אמרינן ששלוחו של אדם כמותו להתחייב המשלח ולא השליח. אין שליח לדבר עבירה, שיתחייב שולחו אלא הרי הוא כעושה מאיליו. דאמרינן דברי הרב, דברי הקב"ה שהוא הרב שאמר לא תעבור. ודברי התלמיד, דברי בן אדם שהוא תלמיד שאמר עבור איך נניח דברי הרב ונעשה דברי התלמיד.
<h2>דף מג.</h2>
אין שליח נעשה עד, כלומר מי ששלח לקדש לו אשה אינו נעשה עד לאותם הקידושין ואינו מצטרף עם אחר לאסרה על העולם ולא יאסר מי ששלחו בקרובותיה ולא תיאסר היא בקרוביו אלא על פי שנים עדים, מאי טעמא כיון דאמרינן שלוחו של אדם כמותו הוה ליה כי גופיה מה הוא בעי תרי שהרי אף שליח נמי לא שנא. שליח נעשה עד, מאי טעמא אלומי אלים ליה מילתיה דשוויה שליח ונעשה עד בין לקדושין בין ששולח ממון לבעל חובו מצטרף שליח עם עד אחד ונעשו שנים או שני שלוחים היו ביחד שניהם מעידים בדבר. והילכתא שליח נעשה עד, בין לקידושין בין לגירושין בין לדיני ממונות. [לשון הרי"ף מירושלמי] וחייבו שבועה, דכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה דאוריתא. על ידי הכתף, אותו הסבל שנשא אתו הפקדון לבית הנפקד.
הן הן עדיו, דשליח נעשה עד. וכן בגירושין, אם שילח גט לאשתו. על ידי שנים, בגמ' מפרש וצריכה דאי אשמעינן קדושין משום דלמיסרה קאתו, פי' ואין לומר נוגעין בעדותן הן שהרי אוסרין אותה עליהן ועל כל העולם בעדותן אבל בגירושין ד[לאו] למיסרה קא אתו ניחוש שמא עיניו נתן בה ואי אשמעינן בגירושין משום דאיתתא לבי תרי לא חזיא אבל ממונא דחזי לבי תרי אימא הני מפלג פלגוה.
<h2>דף מג:</h2>
מיגו דיכלין למימר אהדרינן ללוה, והוו מהימני במאי דקאמרי אהדריניה ללוה ואין הלוה יכול לומר להם הביאו עדים שהחזרתם לי המנה בפניהם ואפילו מסרו להם בפני עדים דקסבר המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים ואין עליהם אפילו שבועה שהרי אין כאן הודאה במקצת יכלי למימר פרעניה למלוה ודבריהם קיימין בתורת עדות שאינן נוגעין בעדותן. אבל השתא דתקון רבנן שבועת היסת, שאפילו מי שאינו מודה במקצת הטילו עליו שבועה מהשתא אפילו סבירא לן המלוה את חברו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים אפילו הכי נוגעין בעדותן הן. דאי אמרי אהדריניה ללוה בעי אשתבועי, לפיכך הן מעידין שקיבלם מלוה מידם כדי שיפטרו מן השבועה הילכך בממונא לא אמרינן הן הן עדיו וכיון דעדים לא הוו הרי הדין הזה כדין הקצוב בשבועות גבי חנוני על פינקסו ומשתבעי אינהו דיהבינהו למלוה ונפטרין מן הלואה דהוא האמינו בשבועה שמסר להם מעותיו אבל מלוה אינו מאמינו בשבועה ומשתבע דלא שקל מידיהו ופרע ליה לוה למלוה.
נערה המאורסה, הוא הדין לקטנה והאי דקא מיפלגי בנערה להודיעך כחו דר' יהודה דאפילו גדולה אביה מקבל גיטה ולא היא. היא ואביה, או היא או אביה היא שהרי אמרה תורה ונתן בידה אביה שהתורה זיכתה לו לקבל קידושיה ואיתקש יציאה להויה ודוקא מן האירוסין אבל מן הנישואין היא ולא אביה דמשנישאת אין לאביה בה רשות. אין שתי ידות זוכות כאחת, בגוף אחד.
כך מחלוקת לקידושין, מגירושין נשמע לקידושין דלרבנן אם קידשה עצמה מקודשת ולר' יהודה אינה מקודשת. ור' יוחנן [אמר] מחלוקת וכו', וטעמא דר' יוחנן אליבא דרבנן דשאני ליה בין גירושין לקידושין מפר' בגמ' קידושין דמדעתה אביה ולא היא גירושין דבעל כרחה בין היא בין אביה, פי' קידושין דבעינן דעת מקנה אביה ולא היא שהתורה זיכתה לו אבל גירושין שישנן בעל כרחה בין היא בין אביה דמה לנו ולדעתו כי מקביל ליה איהו נמי על כרחיה הוא.
<h2>דף מד:</h2>
מהו שתיעשה שליח, נערה לרבנן דאמרי אביה מקבל גיטה מהו שתעשה את אחר שליח לקבל גיטה בחיי אביה, כיד אביה דמיא, הא דאמרי רבנן דהיא עצמה מקבלת מאי סבירא להו ליד אביה מדמו לה או לחצר אביה מדמו לה. ובגמ' מסיק דפשיטא ליה דכיד אביה דמיא והא קא מבעיא ליה מי אלימא ידה כיד אביה לשווי איהי שליח או לא.
קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה, לא אמר ל(י)ה אביה לקבלם ולא ידע ובקטנה הכל מודים שאין קידושיה קידושין שלא לדעתו. שמא נתרצה האב, ואשת איש גמורה היא. שמא לא נתרצה האב, בקידושין. ויאמרו וכו', הרואה שהצריכוה גט סבר שנתרצה האב בקידושין והות ליה גרושתו מעליא ושוב אין קידושין תופסין לו באחותה שאחות גרושה בכרת כדכת' עליה בחייה כל שבחייה ועל זה הצריכוה מיאון שיוכיח המיאון שאין אותו הגט ברור ואם קידש אחר כן אחותה מוציאין אותה ממנו בגט. והוא ששדכו, הא דאמרן צריכה גט בששידך לאביה קודם קידושין דאיכא לספוקי שמא נתרצה כששמע והוו להו קידושין למפרע.
אפילו מיאון אינה צריכה, שאין מעשה קטנה כלום אחרי אביה ואפילו שידכו.
<h2>דף מה.</h2>
מת אותו שקידשה, שלא לדעת אביה. ממאנת למאמרו, צריכה מיאון עם גט המוטל עליה אם עשה בה מאמר הגט מצריכה להיות עמו מיאון. ואינה ממאנת לזיקתו, אבל אם לא עשה בה מאמר דאין עליה גט אלא חליצה לזיקתו אותה חליצה אינה זוקקתה להיות ממאנת עם החליצה והשתא מפרש למילתיה ואזיל כיצד. עבד בה מאמר, דקימא לן ביבמות העושה ביבמתו מאמר ובא לפוטרה בלא כניסה צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו זו שקידושין שלא מדעת אביה צריכה אף מיאון עמה. שמא לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני וכו', ולא היתה צריכה לא גט ולא חליצה והרואה שהצריכוה גט אומר שהקידושין גמורין הן ואין קידושין תופסין לו באחותה וכשהיא צריכה מיאון יחושו לקידושי אחותה ויוציאוה בגט. והקשה רבנו שלמה למה לי שמא לא נתרצה האב בקידושי ראשון אפילו נתרצה בשל ראשון אם נתרצה בשל שני אין זה גט וכיון דאין כאן גט תפשי קידושין באחותה דקידושין תופשין באחות חלוצה כדלקמן והרואה שהצרכנוה גט יאמר גט גמור הוא ואין קידושין תופשין באחותה וצריכה מיאון. ותירץ שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבה. ובעלי התוספות פירשו הכי לא מיבעיא אם נתרצה האב בקידושי ראשון דקידושין תופסין באחותה אלא אפילו לא נתרצה האב בקידושי ראשון דאיכא למימר השתא דקידושי שני הוו קידושי על ידי רצוי אב מיהו להכי [צריכה] מיאון דשמא בקידושי שני גופיה לא נתרצה ויאמרו אין קידושין תופשין כו' אבל לאו מיאון היו טועין למימר הכי.
הכל יודעין, שאפילו חליצתה חליצה קידושין תופשין באחותה שאחות חלוצה אינה אסורה לו אלא מדברי סופרים. כאן שנה ר', ביבמות שנינו החולץ ליבמתו ונשא אחיו את אחותה ומת חולצת ולא מתיבמת המגרש אשתו ונשא אחיו את אחותה ומת הרי זו פטורה, דהויא לה אחות גרושתו שהיא ערוה לו בחייה ועל משנה זו אמר ריש לקיש כאן שנה לנו ר' ממשנה זו אנו למדין דאחות גרושה היא ערוה מן התורה אבל אחות חלוצה אינה אלא מדברי סופרים.
תותי ציפי, אילני צפצפה שהן מין ערבה, לישנא אחר' מחצלאות נתונות על גבי זיזין הבולטין לרשות הרבים לישב תחתיהם מפני החמה. ברתך לבראי, בתך לבני. אפילו למאן דאמר, בבת שנתקדשה שלא לדעת אביה שמא נתרצה האב. שמא נתרצה האב אמרינן שמא נתרצה הבן, בקידושי שקידש לו אביו שלא מדעתו לא אמרינן (דאמ') [דאב] בקידושי בתו בכל דהו ניחא ליה דטב למיתב טן דו אבל גברא דייק ונסיב ובן אינו ברשות אביו לקדש לו אשה שלא בשליחותו.
<h2>דף מה:</h2>
ודילמא ארצויי ארצי, בן קמיה אב וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו. מר, רבינא. בפירוש שמעתי ממנו דלא סבר לה להא דרב ושמואל דאמרי חוששין שמא נתרצה האב וכל שכן לשמא עשאו בן שליח אלא אם כן שמענו ודקאמר אפילו למאן דאמר וכו' לרוחא דמילתא וכי היכי דליקבלו מיניה הוא דקאמ' הכי.
איהי אמרה לקריבאי וכו', מעשה היה שהאשה אמרה לבעלה שיתן בתו קטנה לקרובה והוא אמר שיתן לקרובו. כפיתיה, הכריחתו והודה לה לתת לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנוהו לקרוב של אב עם קרוביהם. אדאכלי ושתי, בעוד שהיו אוכלין ושותין בא קרובו שלא אב לגג וקידשה בסתר ועדין לא קיבל האב קידושין מאותו קרוב של אשתו. לא יעשו עולה ולא ידברו כזב, ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב דלא הדר ביה אב מדיבוריה שנתרצה ואמר לקדשה לקרוב של אשתו וקידושי קרוב שלו לאו קידושין. רבא אמר, טעמא אחרינא דודאי לא נתרצה דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה (או) [זו] לקרוב של אשתו אינו מפסידה. דלא טרח, לעשות סעודה לאביי כיון דאודי לה תו לא הדר ולא חישינן לשמא נתרצה ולרבא כיון דלא טרח יש לומר שמא חזר בו ממה שנתרצה לקרוב של אשתו שיתננה לו ונתרצה באילו הקידושין שקידש קרובו. ורבנו נסים פסק כמו שפסק הרב דלית הילכתא כרב ושמואל וכן פסק רבנו משה ז"ל ורבנו יוסף בן מגש חשש לדברי רב ושמואל ולא דחה אותם ממעשה בישא דירקא וממה שנשא ונתנו אביי ורבא על דעת רב ושמואל ורבנ' שרירא פסק כרב ושמואל וכו' רב' ברוך בן מלך פסק כרב ושמואל.
אוכלת בתרומה, אם כהן הוא זה ואע"פ שלא היתה חופה זו לדעת [אביה] ואמור רבנן אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה זו הואיל (וקידשה) [וקידושיה] לדעת הוו חופה נמי ניחא ליה עד שנשמע שיבוא וימחה.
ומודה רב, אע"ג דגבי תרומה מחזקינן ליה שנתרצה בחופה התם הוא דאי נמי לא נתרצה אכלה מדאוריתא דארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דבר תורה אבל לענין ירושה דבעינן שארו מודה דאינה אלא כארוסה ואם מתה אינו יורשה דכיון דמספקא לן אם נתרצה בחופה אם לאו אוקי ממונא בחזקת מריה, איכא מאן דאמר הילכתא כרב הוא רב' חננאל.
<h2>דף מו.</h2>
היתה אוכלת ראשונה, אוקמה ר' אמי בגמ' אבבא דסיפא דחשיבי ליה כללא דקתני בזו ובזו וכו' וקאמר אינה מקודשת עד שיהא באחת מהן עד שיהא באחרונה אבל בראשונה אע"פ שיש באחת מהן שווה פרוטה אינה מקודשת דכיון דקידושין לא גמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה את הראשונה קודם שתקנה אותה בקידושיה הויא לה ראשונה מלוה גבה וכן בשנייה והמקדש במלוה אינה מקודשת ואי איכא באחרונה שוה פרוטה מקודשת דהויא לה כמקדש במלוה ופרוטה והמקדש במלוה ופרוטה קיימא לן דדעתיה אפרוטה ומקודשת. בגמ' אמר רבא לא שנו אלא דאמר לה בזו ובזו אבל אמר לה באלו אפילו מקמייתא נמי מקודשת כי קא אכלה דנפשה קא אכלה, פי' מקבלת ראשונה לא באת לידה בתורת מלוה דמשנגמר הדיבור הקנם לה בתורת קידושין וכי אכלה מדידה אכלה.
<h2>דף מח:</h2>
גרסינן בגמ' תנו רבנן התקדשי לי בכוס זה תני חדא בו ובמה שבתוכו ותניא בו לא במה שבתוכו ותניא אידך במה שבתוכו ולא בו לא קשיא הא במיא הא בחמרא הא בציהרא, פי' הא דתניא בו ובמה שבתוכו דמשמע דבשניהם זכת ומצטרפין לשוה פרוטה הוא ביצהר העשוי להסתפק ממנו מעט מעט וצריך כלי להשמר בו וציהרא מלשון יצהר שהוא השמן, ויש מפרשין צהרא היא ציר דגים העשוי לימים רבים לטבל בו והכוס צריך לו לשמרו. והא דתניא בו ולא במה שבתוכו במיא, שהיה מלא מים דלא חשיבי ולא היתה דעתו אלא עליהם. והא דתניא במה שבתוכו ולא בו בחמרא, ביין שעשוי לשתותו ולהחזיר הכוס לבעליו.
מתני' התקדשי לי וכו' ר' שמעון אומר וכו', ומקשי בגמ' ולית ליה לר' שמעון יין ונמצא חומץ חומץ ונמצא יין שניהן יכולין לחזור בהן, פי' המוכר והלוקח ומשנה הוא בבבא בתרא ולא פליג ר' שמעון אלמא איכא דניחא ליה בחלא ולא ניחא ליה בחמרא הכא נמי איכא מאן דניחא לה בכספא ולא ניחא לה בדהבא, ומסיק רבא הכא במאי עסיקינן כגון שאמרה היא לשלוחה צא וקבל לי קידושין מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר של כסף והלך ונתן לו דינר של זהב מי סבר קפידה, פי' תנא קמא סבר קפידא הוי לא היתה חפצה אלא בשל כסף ור' שמעון סבר מראה מקום הוא לו אף אם לא יתן אלא כסף קבלוהו, ומיהו היכא דטעאי היא גופה לא פליג ר' שמעון והאי דקאמר דנמצא דמשמע עתה נמצא והא מעיקרא הכי הוה. הוה צייר בכלתא, כשנתנו לשליח היה צרור בסמרטוט ומצאתו של זהב.
<h2>דף מט.</h2>
גמ'. בשבח ממון, כגון שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש בדינר זה של כסף ונמצא של זהב או כגון עני ונמצא עשיר ה[ו]א דאמר ר' שמעון אע"פ שהטעה מקודשת דמסתמא ניחא לה. אבל בשבח יוחסין, כגון שאמר לה על מנת שאני לוי ונמצא כהן שקדושתו יותר מלוי. מסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, מנעל הגדול ממדת רגלי איני חפצה שאיני יכולה להלך בו ומשל הוא זה כלומר איני רוצה להינשא לאדם שהוא חשוב ממני שמתגאה עלי.
עד שיקרא ג' פסוקים, מתרגם אותן, תרגום דידן תרגום של אונקלוס הגר. רמז"ל, צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר. והני מילי, דסגי בתורה ובתרגומה. בד[י]וקא, בדקדוק יפה. הלכות, המשנה כולה ותוספתא. רמ"ש ז"ל, זה תוספתא של ר' חייא, ולי נראה או של ר' אושעיה.
<h2>דף מט:</h2>
כשמעון בן עזאי כשמעון בן זומא, תלמידים ובחורים ולא באו לכלל סמיכה ובימיהם לא נמצאו כמותם בתורה כדתניא משמת בן עזאי בטלו (הנקדנין) [השקדנין]. ואפילו במסכתא דכלה, שאין בה עומק ובריתא היא וכך היא שנויה כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכו'. ור"ח פיר' המסכתא שקרא אותה בכלא של אדר או בכלא של אלול שכה היה המנהג לעשות באילו שני חדשים מסכתא ידועה שגורסין אותה הכל. דבר חכמה, מילתא דתליא בסברא. אין אומרים כאבנר, שהיה גבור ביותר דגרסינן בבראשית רבה במדרש ולא לגבורים המלחמה זה אבנר אמר ר' יוסי בשם ר' יוחנן נוח לו לאדם להזיז כותל שבנוי שש על שש אמות ולא להזיז אבר אחד של אבנר וכן יואב גבור היה כמותו. כר' אלעזר בן חרסום, אמרינן במסכת יומא שהניח לו אביו אלף ספינות בים וכנגדן אלף עירות ביבשה. ר' אלעזר בן עזריה, תריסר אלפי עגלי הוה מעשר כל שתא. מכבדין אותו מפני עשרו, שמהנה אותם ממנו. אפילו רשע גמור מקודשת, רבנו משה ז"ל אפילו רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר בתשובה בדעתו. אפילו צדיק גמור מקודשת, רבנו משה ז"ל הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר ע"ז בדעתו שעון גדול ומשהרהר לעבוד בלבו (יעשה) [נעשה] רשע שנאמר פן יפתה לבבכם וגו' וכת' למען תפוש את בית ישראל בלבם.
שפחה גדלת, גודלת שער של נשים. בלבי היה להתקדש (בו) [לו], אע"פ שהטעני ואין הדבר כמו שאמר אעפ"כ אינה מקודשת. וכן היא שהטעתו וכו', ואמר הוא בלבי היה לקדשה אע"פ שהטעתני אינה מקודשת דדברים שבלב אינם דברים.
ודברים שבלב אינם דברים והמכר קיים. אדעתא למסק ופריש לה דאדעתא דהכי עביד. ולא איתדר ליה, לא היה יכול לדור או מחמת חוסר מזונות או לא מצא דירה. והא לא איתדר ליה, והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדרי זביני. והא סליק ליה, ולא הדרי זביני. אדעתא למיסק לארעא דישראל, ופירש שעל דעת כן עושה. או בעי סליק, ובדידיה תליא מילתא ולא בטלי זביני. או בעי לא סליק, מי אנסו. מאי בינייהו, כיון דליתרי לישני לא הדרי זביני מאי בינייהו. דאיתיליד אונסא באורחא, שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרי זביני דהכי קאמר אי בעי מיטרח ואהדורי בתר שיירתא והוה סליק וללישנא בתרא אתמוה קא מתמה ומשמע שלא היה לו שום עיכוב אילו היה לו צד עיכוב הדרי זביני וכן פסק רבנו יוסף פלאת ז"ל כלישנא בתרא דאי אתיליד אונסא באורחא לא בעי למיסק והדרי זביני אבל רבנו חננאל ורבנו ברוך פירשו להפך דאי איתיליד אונסא באורחא ללישנא קמא דאמר רב אשי אי בעי סליק הא לא מצי סליק והדרי זביני וללישנא בתרא דמתמה ואמר אי בעי לא הוה סליק ואע"ג דאיתיליד השתא אונסא דאורחא זביניה זביני ולא הדרי.
<h2>דף נ.</h2>
מתני'. אינה מקודשת, דדוקא קאמר ליה במקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר עלי דברים בפניהם ימחו בידו. הרי היא במקום פלוני, שם תמצאנה. גרסי' בגמ', ותנן גבי גירושין כי האי גונא האומר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול הרי היא במקום פלוני ונתנו לידה במקום אחר כשר וצריכא דאי אשמעינן קידושין משום דלקרובה קאתי אמ' בהאי אתרא רחמו לי ולא מלמדו מילי עלאי, פירוש אוהבים אותי ולא יאמרו לה עלאי דבר גנאי. ובהאי אתרא סנו לי וממללו מילי עלאי אבל גבי גירושין דלרחוקה קאתי אימא לא איכפת ליה ואי אשמעינן גבי גירושין דלרחוקה קאתי אימא לא איכפת ליה ואי אשמעינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דנבזי בהאי לא ניחא ליה דנבזי, פי' שהמגרש את אשתו גנאי הוא לו אבל גבי קידושין אימא לא צריכה.
אינה מקודשת, דקידושי טעות הן. תצא שלא בכתובה, דאמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעיא מספיקא כיון דלא פריש דילמא דעתיה נמי אנדרנית. הפוסלין בכהנים, מפורשים בבכורות.
[לשון הרי"ף] צריכה ממנו גט, אדם יודע שאין קידושין בפחות משוה פרוטה וגמר ובעל לשם קידושין. צא וקדש לי אשה, סתם ולא פירש לו באיזו עיר ואי זו אשה. חזקת שליח עושה שליח לשליחותו, והלך וקידש לו וכיון דלא פריש ליה הי מינייהו ליקדיש ליה ולא ידע אי זו אשה קדיש ליה אי הדר האיך ונסיב איתתא דילמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה אשה שקידש לו שלוחו שהן כולן אסורות לו (כדאיירינן) [כדאמרינן] התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות. באשה שאין לה לא בת ולא אם ולא אחות, והוא הדין לכל שבע עריות כגון בת בת ובת בן ואם אם ואם אב. לא צריכה אע"ג דאית לה, שהיו לה קרובות והיו נשואות בשעה שעשה שליח. והשתא בתר דשוי שליח איגרושי, אחר שעשה שליח נתגרשו דההיא ודאי שריא כגון שאמר לשלוחו ביום ראשון צא וקדש לי אשה וביום ראשון היו שתי אחיות רחל ולאה והיתה רחל פנויה ולאה נשואה ונתגרשה לאה ביום שני הלך זה וקידש את רחל ביום שלישי ומותרת לו שאע"פ שהיתה לאה פנויה לאחר מיכן לאחר יום ראשון ליכא למיחש שמא השליח קידש לו לאה ביום שני ונמצא זה שקידש רחל פוגע באחות אשתו ליכא להא אלא רחל שריא. מאי טעמא, דבשעתו דקאמר ליה לשליח ביום ראשון צא וקדש לי אשה הויין לאה או בת רחל או שאר הקרובות נסיבן לגברי וליכא למיחש שמא השליח קידש לו ביום שני לאה או בת רחל לאחר שנתגרשו להכי ליכא למיחש משום דכי משוי איניש שליח במילתא דקימא קמיה בדבר שהוא ראוי לו אבל בדבר שאין ראוי לו לא משוי שליח לא מסיק אדעתיה אמילתא דלא קימא קמיה וכי אמר לשליח צא וקדש לי אשה אכתי לאה ובת רחל לא קימי הילכך רחל מותרת לו.
גמ'. ותנן נמי בכתובות כי האי גונא, הכי אמרי' [בגמרא] הכא קידושין איצטריכא ליה תנא כתובות אטו קידושין התם כתובות איצטריכא ליה תנא קידושין אטו כתובות, פי' הכא לאשמועינן דין קידושין אצטריך ליה משום כתובות ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובות דבעי למיתנא סיפא (כמוה) [כנסה] סתם תצא שלא בכתובה.
[לשון הרי"ף] שלא תאכל בשר וכו', דהוי עינוי נפש ומתגנה עליו. ירושלמי, אמר ר' זעירא כלי פשתן הדקין הבאין מבית שאן ככלי צבועין הן אמר ר' יוסי מתניתא בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר ואפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא. וגרסינן התם איתמר וכו' צריכה ממנו גט ואפילו הטעתו בתנאי דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אינה צריכה ממנו שעל מנת תנאי ראשון בעל ואם הטעתו אין צריכה ממנו גט. והיא לא נתפשה, והיא מיעוטא הוא והכי דריש היא אשר סתמא שקידושיה קידושין גמורין הוא דכי לא נבעלה באונס אסורה לבעלה ויש לך אחרת שאפילו זינתה באונס מותרת לבעלה ולבועל ואי זו זו (זו) שקידושיה קידושי טעות כגון על מנת שאני כהן והרי הוא ישראל וכגון על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים וכגון קטנה דאין מעשיה כלום ואמה נמי אין בידה לקדשה. שאפילו בנה מורכב על כתיפה, דלא נישואין הוא ולענין זנות לא מיתסרא נמי עליה דפנויה בעלמא היא ולא אמרינן בעילות שבעל משגדלה הוו קידושי דקסבר כל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ולא נתכוון לחזור ולקדשה.
מתני'. סבלונות, דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו. אינה מקודשת, ולא אמרינן יודע היה שאין קידושיו קידושין וגמר ושילח סבלונות לשם קידושין אלא אמרינן מחמת קידושין הראשונים שילח. וכן קטן שקידש, ושלח סבלונות משהגדיל.
<h2>דף נ:</h2>
גמ'. גרסינן בגמ' וצריכה, פיר' צריכה למיתני שתי נשים בפרוטה ולמיתני או אחת בפחות משוה פרוטה וקטן שקידש ולאשמועינן בכולהו דסבלונות דבתר הכי לא לקידושין הן דאי אשמעינן שוה פרוטה איידי דקא נפיק מיניה ממונא טעי אבל פחות משוה פרוטה אימא אדם יודע שאין קידושין תופסין בפחות משוה פרוטה וכי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושין קא משדר ואי אשמעינן הני תרתי דבין פרוטה לפחות משוה פרוטה דלא קים להו לאינשי אבל קטן שקידש דהכל יודעין שאין קידושי קטן כלום אימא כי קא משדר סבלונות אדעתא דקידושי משדר קמ"ל.
חוששין לסבלונות, מי ששידך באשה ונתרצית וקדם ושילח סבלונות בעדים חוששין שמא קידושין הן ואם נתקדשה לאחר צריכה גט מן הראשון כך פירש רבנו שלמה, וכך פיר' רבנו נסים חוששין לסבלונות אע"פ שאין לשם קידושין כלל. ויש לפרש כגון דאיכא עדי סבלונות וליכא עידי קידושין חוששין אנו שמא קדמו הסבלונות קידושין גמורין ואם מת ויש לו אחין אינה מותרת לשוק אלא בחליצה, והני מילי בשטוען האיש כי קידשתי בפני עדים ומתו או הלכו למדינת הים או מת האיש ושמא קידש קודם הסבלונות אבל אם האיש והאשה שניהם מודים דלא הוו קידושי בינייהו אין חוששין לסבלונות אי נמי אם טוענין כי הקידושין לא היו בפני עדים או בפני אחד אין חוששין לסבלונות שכל המקדש בעד אחד אין חוששין לקידושין ואפילו שניהן מודין.
ואסיקנא אמר רב פפא באתרא דמקדשי וכו', ומקשינן בגמ' מקדשי והדר מסבלי פשיטא דחיישינן לחומרא, ומתריץ לא צריכה דרובה מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי מהו דתימא לא ניחוש למיעוט קמ"ל דחיישינן למיעוט להחמיר דאע"ג דבכמה מקומות סמכינן ארובא להקל הכא הואיל והדבר מפורסם משום חומרא דאשת איש חיישינן כך פיר' רב' תם לגירסת רב' חננאל וכך נראה שגורס הרב ז"ל.
מתני'. כאחת, כגון שאמר הרי שתיכן מקודשות לי אינן מקודשות אין (אחד) [אחת] מהן צריכה גט וטעמא מפרש בגמ', כדרבה דאמר רבה כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו, פי' שאם היתה אחת משתי אחיות אשתו אין קידושין תופשין באחותה ואם בא עליה ענוש כרת וכיון דבאחות אשה לא תפשי קידושי כי קדשינהו כי הדדי נמי לא הוו קידושי וסברא הוא דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ושל שביעית היתה, בגמ' מפרש מאי אתא לאשמועינן.
<h2>דף נא.</h2>
גמ'. קידושין שאין מסורין לביאה, קידש אחת משתי אחיות ולא פירש אי זו היא דאין יכול לישא אחת מהן דשמא זו היא אחות אשתו. אמר אביי הוי קידושי, ומתני' הכא מתרצא אליב[י]ה המקדש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינן מקודשות הא אחת מאשה ובתה אחת מאשה ואחותה מקודשות ומעשה נמי בחמש נשים ובהן שתי אחיות וליקט אחד כלכלה של תאנים ושלהן היתה ושל שביעית היתה ואמר הראויה מכם לביאה תיקדש לי ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות ומשום דקשיא ליה לאביי סיפה דמתני' מתריץ לה הכי דקתני סיפא אמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא נכריות מקודשות והיכי דאמי אי דאמר להו כולכם קני את וחמור הוא ואת וחמור לא קני אלא דאמר להו אחת מכולכם דלאו את וחמור הוא דאם קידש זו לא קידש זו וקתני אין אחיות מקודשות וקשיא לאביי ומשום הכי מתריץ לה וכדכתיבנא דתו לא קשיא ליה.
<h2>דף נב.</h2>
ביע"ל קג"ם, סימני הלכות הן שנחלקו בהן אביי ורבא ובכל מקום הל' כרבא ולא כאביי חוץ מאלו שהלכה כאביי. יאוש שלא מדעת באלו מציאות אביי אמר לא הוי ייאוש רבא אמר הוי ייאוש והלכה כאביי. עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל. בפרק דיני ממונות. לחי העומד מאיליו אביי אמר הוי לחי בפרק קמא דעירובין. קידושין שלא נמסרו לביאה בשמעתין. גלויי דעתא בגיטא בהשולח גט אביי אמר גלויי דעתא בגיטא ולא כלום היא. משומד אוכל נבלות להכעיס אביי אמר פסול בפרק דיני ממונות. אמ' רב' תם הא שמעת' דלחי העומד מאיליו ליתה משמעת' דיע"ל קג"ם דבכל שמעתתא דיע"ל קג"ם אנו פוסקין הל' כאביי בר מהכא דלא מוכחא כלל דהויא הילכתא כותיה דאביי, אבל אומר מורי דלמ"ד של יע"ל קג"ם הינו ההיא שמעתא שהיא בפרק בנות כותים בסוף גמ' דהמקשה נדה דפליגי אביי ורבא דאיבעיא להו מהו שתעלה, פי' אם ילדה בזוב ובימי לידתה לא ראת מהו שיעלו לה לנקיים ולא תצטרך לספור עליהן אביי סבר אין עולין לה לספירת זיבתה ורבא אמר עולין ומביא ראיות מסוגיא דשמעתא התם ומה שלא נתן יו"ד מסימן של אותה שמועה שהרי מתחלת ביו"ד ימי לידתה יש לומר נתן יו"ד אחרת לסימן שמועה דייאוש שלא מדעת דפסקינן היל' כאביי.
שמע מינה ממתני' ארבעי, דייק רב ממשנתינו ארבע שמועות. ונקיט רב (לידיה) [בידיה] תלת, שלש מהן היה אוחז בידו להצניען בסדר גרסתו אבל הרביעית לא היתה מוחזקת בידו לסדרה בסדר הגמ'.
המקדש בפירות שביעית מקודשת, ולא אמרינן לאו ממונו דזוכה בהן נינהו אלא (שזיכה) [כיון שזוכה] בהן ממונו הן לכל דבר אי נמי דלא תימא לאכלה אמר רחמנא ולא לדבר אחר.
ואפילו גזל שלה, ולא אמרינן מדקבילתיה אחילתיה.
ואפילו במקום שנעשית לה צרה, ואע"פ שבכל עדות שהאשה כשרה לה אין הצרה נאמנת שליחותא מיהא כיון דעבדא עבדא דהא הכא בקידושין הללו הן נעשות צרות על ידי זו שקיבלתה וקתני הא נכריות מקודשות. ובגמ' בעי ואידך מאי היא, ומהדר קידושין שלא נמסרו לביאה, ומקשי ולחשבה, פי' אמאי לא נקיט רב בידיה אלא תלתי לחשבה נמי להא מילתא דשמעי' ממתני' דקידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושי, ומתריץ מספקא ליה או כאביי או כרבא, כלומר מספקא ליה אי כתירוצא דאביי דתריץ מתני' אליביה ושמע מינה קידושין שלא נמסרו לביאה הוו קידושי או כתירוצא דתריץ לה רבא אליביה ושמע מינה דלא האוו קידושי ולהכי אמר רב שמעינ' מינה ממתני' ארבעי דודאי קידושין שאין מסורין לביאה שמעינן מינה אבל לא היה לו לפרש הי מינייהו שמעת מינהו אי האוו קידושי אי לא האוו קידושי.
וכן אמר ר' יוחנן, דגזל שבידו אינו ממונו. ואותבינן עליהו, על רב ועל ר' יוחנן. חמס יהיב דמי על כרחו של בעל החפץ. בגזל דידה, קאמר דהא מתני' בגזל דידה דקתני שלהן היתה ודייק רב מינה דאינה מקודשת אי לאו דשביעית היא. הא דשדיך, הא דקתני מקודשת בדשדיך מקמי הכי ונתרצית להתקדש לו דכי קבילתיה לגזל דידה לשם קידושין אחולי אחילתיה.
<h2>דף נב:</h2>
משיכלא, ספל. ר"ב, כלי גדול של מים שהכל רוחצין בו כלומר מאשי כולא. דר' שמעון, בסדר טהרות ומייתינן לה בגמ' בהגוזל. דאמר סתם גזילה וכו', וכיון דההיא זוזא גזילה היא בידו היא אינה מקודשת.
במיזא דשמכי, ראש בצלים שהיו בשותפות ולקח אחד מן השותפין בלא חלוקה וקידש בו. אתא ל[קמ]יה דרבא אמר ליה מאן פלג לך, כלומר אינה מקודשת. אבל כישא אגודה שדרך הירק להיות מתחלק לאגודותיו והאגודות כולן שוות.
לא אמרו כלך אצל יפות, שיועיל למי שנטל את של בעל הבית שלא ברשות דנימא גלי דעתיה דניחא ליה. אלא לענין תרומה בלבד, דניחא ליה דהא ליתרם הם עומדות אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כיסופא הוא דקאמר ליה דלא ניכסיף אבל למפרע לא ניחא ליה.
<h2>דף נו:</h2>
מתני'. המקדש בערלה וכו', כולהי איסורי הנאה נינהו ויליף להו בגמ' לכולהי דאסירי בהנאה. ערלה, מדכת' וערלתם ערלתו ערלים לרבות כל הנאות שאסורין, כלאי הכרם דכת' פן תקדש פן תוקד אש דאלמא לשריפה קאי. ובשור הנסקל, דכת' ולא יאכל את בשרו וכדר' אבהו אמר ר' אלעזר דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכת' כדרך שפרט לנבלה. (ולעגלה) [והעגלה] ערופה, אמרי דבי ר' ינאי כפרה כת' בה בקדשים. ובציפרי מצורע, השחוטה אבל המשולחת מותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה ויליף איסורא דשחוטה דנאמר מכשיר ומכפר בפנים, פי' מכשיר בפנים אשם מצורע, מכפר בפנים כל הקרבנות, ונאמר מכשיר ומכפר בחוץ מכשיר בחוץ צפרים, מכפר בחוץ עגלה ערופה, מה להלן בפנים עשה בה מכשיר כמכפר אף כאן בחוץ עשה בו מכשיר כמכפר מה עגלה ערופה אסורה בהנאה אף צפרי מצורע אסורין בהנאה. ובשיער נזיר, דאמר קרא קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו גידולו יהיה קדש כלומר להכי כתיב קדוש חסר וו למדרש ביה קדש הוא, ומקשי בגמ' אי מה קדש תופש את דמיו ויוצא לחולין אף האי נמי תופש את דמיו ויוצא לחולין, ומתריץ מידי קודש קרינן ביה קדוש קרינן. ובפטר חמור, אוקמינה לאחר עריפה אסור בהנאה לדברי הכל ואפילו לר' שמעון דתניא פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ר' שמעון מתיר בהנאה. ובבשר בחלב, מדכת' שלשה פעמים בתורה לא תבשל גדי בחלב אמו אחד איסור בישול ואחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. ובחולין שנשחטו בעזרה, דכת' כי ירחק ממך המקום וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק דהינו בחוץ אתה אוכל ואי אתה אוכל מה שנשחט בקרוב דהינו בעזרה ומסיים בה יכול לא ישחוט ואם שחט ישליכנו לפני כלבו ת"ל לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ובגמ' מפרש לה שפיר.
<h2>דף נח.</h2>
גמ'. מנא לן, דכל הני דאסירי בהנאה אם עבר ומכרן דלא חייל איסור הנאה על דמיהן. מדגלי רחמנא גבי ע"ז והיית חרם כמוהו כל שאתה מהנה ממנו הרי הוא כמוהו, שאם מכרה דמיה כמוה. מכלל דכל איסורין שבתורה, אם עבר ומכרן דמיהן מותרין. ונילף מינה, ונילף מע"ז בבנין אב במה מצינו לשאר איסורין שבתורה שיהו דמיהן אסורין. שני כתובין הבאין כאחד, לדבר אחד לאסור ע"ז ושביעית היא ודמיה ואין למדין מהן דאם כן דאחד יצא ללמד האחר היה לומד ממנו ומה הוצרך אלא על כן בא האחר לומר כי אין למדין ממנו. אף שביעית תופשת את דמיה, ובגמ' מסיק דאחרון אחרון נתפש בשביעית ופרי עצמו אסור, ואם תאמר אמאי לא חשיב פיגול ונותר וטמא וחמץ בפסח וקדשים (שהפילו) דקימא לן בפרק בתרא דתמורה דיקברו וכל הני נמי אסירי בהנאה ואין תופשין דמיהן, יש לומר דתנא ושייר, וקימא לן דאם קידש באיסורי הנאה אפילו דרבנן כגון חמץ בשעה ששית ביום ארבעה עשר אינה מקודשת וטעמא מפרש התם בפרק קמא דפסחים.
<h2>דף נח:</h2>
מקודשת לשני, לזה שקידשה לעצמו. מקודשת ואינה מקודשת, ואסורה לשניהם אלא אם כן נתן הא' גט ולאיש אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט, ובגמ' מפרש טעמא. בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה, דשמא קידושין הן וזר פוסל בקידושיו את בת כהן מן התרומה וכן בת ישראל לכהן נמי לא תאכל בתרומה דשמא אינן קידושין ולא קנין כספו.
פיסקא. וכן האומר לאשה וכו' בת ישראל לכהן תאכל בתרומה, פי' מקודשת לאותו שקידשה בתוך ל' קידושין גמורין דאם הוא כהן והיא בת ישראל אוכלת בתרומה דכת' ובת כהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו' אלא מיהו בית דין של אחרי[ה]ם גזרו על בת ישראל שלא תאכל בתרומה עד שתכנס לחופה וטעמא מפרש בגמ' בכתובות.
גמ'. מה שעשה עשוי, שמקודשת לו ולחברו. אלא שנהג בו מנהג רמאין, ואסור לעשות כן וכל העושה דבר זה וכיוצא בו בשאר דברי מקח וממכר נקרא רשע, ובגמ' בעי ותנא דידן אמאי לא תנא אלא שנהג בו מנהג רמאין ומהדר מאי הלך דקתני מתניתין הלך ברמאות, ובעי נמי בגמ' מאי שנא הכא דקתני האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקידשה במקום אחר אינה מקודשת מאי שנא התם דנקט לשון שליחות משמע ששלחו לשם כך והכא דנקט חברו דמשמע שלא שלחו לשם כך אלא אם כן יזדמן לו דרך אצלה ומהדר תלמודא הכא רבותא קמ"ל והתם רבותא קמ"ל הכא רבותא קמ"ל דאי תנא שלוחו הוה אמינא שלוחו הוא דהוי רמאי דסמכה דעתיה דסבר קא עביד לי שליחותאי אבל חברו דלא סמכא דעתיה דסבר לא עביד לי שליחותי אימא לא הוי רמאי קמ"ל, התם רבותא קמ"ל דאי תנא חברו הוה אמינא חברו הוא דכי קדשה במקום אחר אינה מקודשת דלא סמכא דעתיה סבר לא טרח לי אבל שלוחו דסמכא דעתיה סבר מטרח טרח לי אימא מראה מקום הוא לו כלומר אם תמצאנה שם קדשה לי שם ואיני מטריחך לילך למקום אחר ומיהו אם עבד עבד קמ"ל.
<h2>דף נט.</h2>
לא יהבוה ניהליה, לצורך בנו. ומקשינן אי בעי ליה לאודועיה, להוציא עצמו ממנהג רמאות.
רבה בר בר חנה איכא מאן דגריס רבה בר חנה ולא רבה בר בר חנה דרבה בר בר חנה היה תלמידו של ר' יוחנן כדמוכח בכוליה תלמודא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ומסתמא לא היה עושה את רב שלוחו שהרי רב היה גדול מר' יוחנן בתורה ובשנים להכי גריס רבה [בר] חנה שהוא בן אחיו של ר' חייא והוא היה בן דודו של רב ונראה להוראה קודם לרב וגם ר' היה חולק לו כבוד כדאיתה בפרקא קמא דסנהדרין.
באגא (באלמי) [דאלמי] הות, בקעה של בעלי זרועות היתה ולא יניחו כל אדם לקנות קרקע אצלם.
מהפך בההוא ארעא, מחזר עליה לקנותה. קבליה, קיבל עליו סיפר דברי צעקתו לר' זירא. לרגל, כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב. עני המהפך בחררה, מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית. נקרא רשע, שיורד לחיי חברו. לא הוה ידענא, שרב גדול מתעסק בה. דארעא קמיתא היא, זו היא ראשונה שלקחתי מעולם. ולא מסמנא מילתא, אינו סימן טוב שימכור האדם מקחו ראשון. ארעא דרבנן, הפקר (לנדחים) [לתלמידים].
ואע"פ שנתאכלו המעות, בתוך ל' יום דכי בעי קידושין למיחל ליתנהו למעות אפילו הכי חיילי. ובגמ' מפרש דהני זוזי לאו למלוה דאמו דנימא המקדש במלוה אינה מקודשת ולא לפקדון דמו דנימא אם לא נשתייר בו שוה פרוטה אינה מקודשת כדאמרן בהאיש מקדש לפקדון לא דמו פקדון ברשותא דמריהו קא מיאכלי והני ברשותא דידה קא מיאכלי למלוה נמי לא דמו דמלוה להוצאה ניתנה מיקמי דנחלו קידושין וכי אמר לה התקדשי לי בהו לאו דידיה נינהו ולאו מידי יהב לה אבל אילו לא ניתנו לה להוציאן אלא על מנת שתתקדש בהן וכי אכלה דידה אכלה ולכי מטי זמנא מיקדשא.
לא בא אחר וקידשה וחזרה בה, בתוך ל' יום אמרה אי אפשי בהן. ר' יוחנן אמר חוזרת, ואינה צריכה ממנו גט דדיבור היה שאמרה לה ואתי דיבור דחזרתה ומבטל לאותו דיבור. ומפרש בגמ' דסבר ריש לקיש דנתינת מעות ליד אשה כי מעשה דמי ואע"פ שלא חלו מיד הוו מעשה מיהא לחול אחר ל' יום ולא אתי דיבור דחזרה ומבטל מעשה אבל דיבור ודיבור אתי דיבור ומבטל דיבור.
<h2>דף נט:</h2>
להא שמעתא, דר' יוחנן וריש לקיש. וכן היא שנתנה וכו', משנה היא לקמן בפרקא בתרא. וחזרה בה, בין בפני השליח בין שלא בפניו. אינה חוזרת, ובגמ' מותיב ליה לריש לקיש מיהא דתנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששילח אחריו שליח ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי הוא בטל אלמא אתי דיבור ומבטל דיבור וקם בתיובתא. ואפילו בקמיתא, כלומר לא מבעיא הא דתאני לה רב זביד דנתינת רשות לא הוי כמעשה דאתי דיבור ומבטל דיבור אלא אף הראשונה אע"ג דאיכא למימר דנתינת מעות ליד אשה כמעשה דמי אפילו הכי אתי דיבור ומבטל דיבור.
לעולם, דכי קידשה שני פנויה היתה ואין קידושיו בטלין לאחר ל' יום שהרי ניתן להם לחול בתוך ל' יום שהיו כולן פנויין מקידושי ראשון. ושמואל אמר מקודשת לשני עד שלשים יום, שהיא בהן פנויה ולאחר ל' יום פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון.
מקודשת ואינה מקודשת, לעולם ואפילו לאחר ל' יום עומדת בספק קידושי שניהם ואסורה לשניהם בלא גט מן האחר, וטעמא משום דמספקא ליה לרב האי ולאחר ל' יום אי תנאה הוי כלומר אם לא אחזור בי בתוך ל' יום יהיו קידושין מעכשיו וקידושי ראשון חיילי קידושי שני לא חיילי, אי חזרה הוי ממאי דאמר מעכשו וקאמר איני אומר מעכשו אלא התקדשי לי לאחר ל' יום וקידושי שני חילי קידושי ראשון לא חיילי, הילכך היא בספק זה [ו]אסורה לשניהם עד שיתן האחר גט ולאיש אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט. ושמואל אמר וכו', פשיטא ליה דתנאה הוי ואינה בספק אלא עד ל' יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו קידושיו ונמצאו קידושי שני חלין למפרע.
<h2>דף ס.</h2>
מתני'. הרי את מקודשת לי, בפרוטה זו. על מנת שאתן ליך מאתים זוז על מנת שאתן ליך מיכאן ועד ליום וכו', בגמ' פריך פשיטא ומתריץ מהו דתימא לא תנאה הוא אלא לזרוזיה קא אתיא קמ"ל, פי' לא קפידא אל' יום אלא לזרוזיה בעלמא קא אתיא קמ"ל. הראה על השלחן אינה מקודשת, כלומר אם היה שולחני והראה לה מעות שאינן לו על השלחן שלפניו אינה מקודשת דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו.
רב הונא אמר, מתני' דקתני ויתן והוא יתן תנאה הוי לכשירצה יתן וקידושין חלין למפרע משעת קידושין ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שנתנן אינה צריכה חליצה שהרי לא קיים תנאו. לכשיתן, כלומר אינה מקודשת עד שיתן. וקיבלה קידושין מאחר, קודם שקיים זה תנאו ואחר כך עמד זה וקיים תנאו. לרב הונא, לא הוי קידושי שני קידושין דהא גמרו קידושי ראשון למפרע. ולרב יהודה, הוו קידושי שני קידושין שהראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז ולית ליה לרב יהודה כל האומר על מנת כאומר מעכשו דמי והרי קדמו קידושי שני. דקימא לן כל האומר וכו', והרי קדמו קידושי ראשון.
<h2>דף ס:</h2>
ויש לו, משמע שיש עדים שיש לו הא לאו הכי אינה מקודשת ומותרת. אמאי ניחוש שמא יש לו, הא בקידושי ודאי אם אנו יודעין שיש לו הוו קידושי ודאי ונפקא מינה דאם בא אחר וקידשה אינה מקודשת וכי לא ידעינן הוו קידושי ספק דחיישינן שמא יש לו ואינה מותרת לאחר ומיהו צריכה גט מן השני דשמא לא היו הראשונים קידושין.
לא נתכוונה זאת אלא לראות בשלו, לפיכך אם הראה על שלחן שלפניו והוא שולחני והמעות אינן שלו אינה מקודשת. דעיסקא, למחצית שכר והוא לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר מהו דתימא אמר לה מאי נפקא ליך מינאי קמ"ל דאמרה ליה זמנין דרתחי עלך ושקלי להו מינך.
<h2>דף סא.</h2>
[לשון הרי"ף] ותנאו בטל, וחייב בשארה כסותה ועונתה. בדבר של ממון תנאו קיים, בשאר כסות תנאו קיים מפני שהוא תנאי שבממון אבל בעונה תנאו בטל שהתורה חייבה אותו בעונה והרי זו מקודשת וחייב בעונתה ואין בידו לפטור עצמו בתנאו והלכה כר' יהודה.
מתני'. כל תנאי, שאינו כפול כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי ואע"ג שלא נתקיים התנאי נתקיימו הדברים כגון הרי זה גיטך אם תתני לי מאתים זוז ולא פירש לכפול ואם לא תתני לא יהא גט אין כאן תנאי של מאתים זוז כלל ואפילו לא נתנה הוי גט כמו שמצינו שהוצרך משה רבנו לכפול ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתוככם שמע מינה דאי לא כפל היתה מתנתו קיימת ונוחלין ארץ הגלעד ואפילו לא עברו את הירדן ואע"פ שאמר אם יעברו ונתתם לית לן מכלל הין אתה שומע לאו והוא הדין נמי דבעינן תנאי קודם למעשה מדלא אמר תנו להם אם יעברו משמע דאי אמר הכי לא אתי תנאי ויבטל מעשה דמתנה דקדמיה ואשמעינן נמי דבעינן הין קודם ללאו דלא אמר תחלה אם לא יעברו אל תתנו ואם יעברו ונתתם.
ר"מ ז"ל, המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לא נתקיים אינה מקודשת בין שהיה התנאי מן האיש בין שהיה מן האשה וכל תנאי שבעולם בין בקידושין ובגירושין בין במקח וממכר בין בשאר דיני ממון צריך שיהיה בתנאי ד' דברים ואלו הן הד' דברים של כל תנאי שיהיה תנאי כפול ושיהיה הין קודם ללאו ושיהיה תנאי קודם למעשה ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר התנאי אחד מהן הרי התנאי בטל וכאילו אין שם תנאי כלל אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת מיד ויתקיים המקח או המתנה מיד וכאילו לא התנה כלל הואיל וחסר התנאי אחד מן הד'. המקדש על תנאי כשיתקיים התנאי תהיה מקודשת משעת שנתקיים התנאי לא משעה שנתקדשה כיצד האומר לאשה אם אתן לך מאתים זוז בשנה זו הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא אתן לך לא תהא מקודשת ונתן הדינר לידה בניסן ונתן לה מאתים זוז שהתנה עמה באלול הרי זו מקודשת מאלול לפיכך אם קידשה אחר קודם שיתקיים התנאי של ראשון הרי זו מקודשת לשני וכן הדין בגטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או יתקיים המקח או המתנה. בד"א בשהיה שם תנאי ולא אמר מעכשו אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי מעכשו בדינר זה אם אתן לך מאתים זוז הרי זו מקודשת למפרע משעת הקידושין אע"פ שלא נעשה התנאי אלא לאחר זמן מרובה לפיכך אם קידשה אחר קודם שיעשה התנאי אינה מקודשת וכן הדין בגיטין ובממונות כל האומר מעכשו אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים התנאי למעשה אלא אע"פ שהקדים המעשה תנאו קיים אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו ואם התנה בדבר שאי אפשר לקיימו הרי זה כמפליג בדברים ואין שם תנאי וכל האומר על מנת הרי זה כאומר מעכשו ואינו צריך לכפול התנאי ולא להקדימו למעשה. וכן הורה רב האיי גאון ורב' נסים ז"ל דקימא לן כר' מאיר דבעינן תנאי כפול והיכא דאמר על מנת כאומר מעכשו דמי ולא בעי תנאי כפול.
ר' חנינא וכו', אתנאי כפול לחודיה פליג למימר אין צריך לכפול מכלל הין נשמע לאו וזה שכפלו משה צורך היה הדבר לאמרו מפני דבר אחר. שאלמלא כן, שכפלו יש במשמע שאם לא יעברו אף בארץ כנען שמעבר הירדן והלאה שהיו קצין בה בשביל מקנה רב שהיה להם אף בה לא יטלו דהכי הוה שמעינן לה אם יעברו ונתתם להם את ארץ הגלעד כולה הא אם לא יעברו יהו נקנסין ולא יטלו חלק לא לכאן ולא לכאן כלל לכך פירש שאם לא יעברו לא יפסידו חלקם ויטלו כאן וכאן על פי הגורל וקימא לן הלכה כר' מאיר.
<h2>דף סב.</h2>
סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה וכו' הרי זו מקודשת, דדברים שבלב אינן דברים.
<h2>דף סג.</h2>
ואעשה עמך כפועל, בפעולה יום אחד.
גמ'. והוא שנתן לה פרוטה, ואמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת וכו' והא אתא לשמועינן תנא דידן דבשכר דיבור או בשכר פעולה לא מיקדשא דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ומלוה היא. ובגמ' מפרש דשמע לה ר' מאיר ממתני' דקתני על מנת ולא קתני בשכר כדקתני בבריתא שמע מינה כל היכא דקתני על מנת היכא דיהב לה כסף הוא וקימא לן כריש לקיש.
מתני'. על מנת שירצה אבא אביו של חתן. רצה האב מקודשת, אוקמה רב יוסף בר אמי בחד תנא וחד טעמא כגון דאמר על מנת שלא ימחה אבא מיכאן ועד ל' יום וזה הוא פירוש על מנת שירצה אבא הילכך רצה האב כגון שעברו ל' יום ולא מיחה הרי זו מקודשת לא רצה שמיחה בתוך שלשים אינה מקודשת. מת האב, בתוך שלשים. הרי זו מקודשת, דהא עברו ל' יום והוא לא מיחה שכבר מת. מת הבן, בתוך הל' יום. מלמדין את האב וכו' כדי לעקור את הקידושין למפרע ולא תזקק ליבם כך פירש רבנו חננאל ז"ל.
<h2>דף סג:</h2>
ואיני יודע למי קידשתיה, אסרה על כל העולם. נאמן, ומותרת לו וטעמא בגמ'. שניהם נותנין גט, להתירה לאחרים.
גמ'. אמר רבא, הא דתנן בא אחד ואמר אני קידשתיה נאמן ליתן גט קאמר דנאמן וסמכינן עליה שהוא (הוא) [קידש] וגיטו גט שאין אדם חוטא בדבר שאינו נהנה להתיר אשת איש חנם. אף נאמן לכנוס, דלא חציף למימר קמי האב שקיבל הקידושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלא את יהבת לי קידושין. ובא אחר ואמר אני קידשתיה שאין נאמן לכנוס, טעמא לקמן. ובגמ' מקשי עליה דרב ממתניתין דקתני רצו אחד נותן גט ואחד כונס והא הכא קתני ואחד כונס ותיובתיה דרב דקאמר ואין נאמן לכנוס, ומתריץ שאני התם כיון דאיכא אחר בהדיה אירתותי מירתת, פי' כיון דאיכא אחר בהדיה שאומר אני קידשתיה מירתת מעיקרא שמא יכיר האב שחברי קידשה ולא אני והאי קושטא קאמר ושכנגדו שכיחש ירא לכונסה ונתן גט. קדשתי את בתי, קטנה או נערה. נאמן אף לכנוס, ואינה צריכה קידושין אחרים ולא אמרינן יצרו תקפו ושמא אינה אשתו דמירתת מיניה דאב דילמא מכחיש ליה הילכך קושטא קאמר ועוד יודע הוא שהיא עצמה לא תחפה עליו דמיכספא מיניה דאבוהא דסברא ירגיש אבי שלא קדשני זה ומשום הכין נאמן אף לכנוס. והאשה שאמרה נתקדשתי ובא אחר ואמר אני קידשתיה, נאמן ליתן לה גט ותהיה מותרת לכל אדם חוץ ממנו אבל אין נאמן לכנוס דלא מירתת דיודע הוא שתהא מחפה עליו ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא (לומן) [לומר] עוד אני הוא.
בן שלש עשרה שנה ויום אחד ובת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדישן הקדש ואפילו אין יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו אם הביאו שתי שערות סימן הן והרי הן גדולים לכל דבר אבל קודם לכן כל שנת י"ג לזכר ושתים עשרה לנקבה בודקין אותן אם יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו נדרן נדר והקדישן הקדש ואם אין יודעין לשם מי נדרו ולשם מי הקדישו אין נדרן נדר ואין הקדישן הקדש כדמפרש בפרק יוצא דופן. ואם הביאו שערות חישינן דילמא שומא בעלמא נינהו ואין נענשין בכך על שום עברה. ולערכים, שאם אמר ערכי עלי נערך או אם אמר ערך פלוני עלי חייב ליתן אותו ערך ואפילו אין יודע לשם מי העריך וכן אם החרים מנכסיו (היו) [הוי] חרם לבדק הבית וקדשי. אבל לא למכות ולא לענשים, להחזיק שערות שלהן סימן ללקות או להענש מיתה אין האב נאמן עד שיבואו שני עדים.
<h2>דף סד.</h2>
מתני'. קידשתי את בתי קטנה או אמר קידשתיה וגירשתיה כשהיא קטנה, כלומר קיבלתי קידושיה וקיבלתי גיטה כשהיא קטנה והרי היא קטנה עכשו כשאמר עליה כך. נאמן, לפסלה מן הכהונה וטעמא בגמ'. והרי היא גדולה, משגדלה אמ' כן ובקטנותה לא אמ'. אינו נאמן, ובגמ' מפרש טעמא. נשבית ופדיתיה וכו' אינו נאמן, ובגמ' מפרש מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא.
גמ'. לאיש אסרה, על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר לזה התירה לזה. לנשואין הימניה, אם נערה היא או קטנה אבל בבוגרת לא אשתעי דנערה כתיב הילכך לא מהימן משגדלה. (לשביה) [בשבויה] לא הימניה כלל לאב.
מי שאמר בשעת מיתתו יש לי בנים, או זה בני הרי זה נאמן ופוטר את אשתו מן החליצה ומן היבום. יש לי אחים, או שאמר זה אחי אינו נאמן לאסור אשתו ולהניחה זקוקה ליבם שהרי זה מתכוין לאוסרה לאחר מותו ומתני' בהכי עסיקינן דמוחזק לן בבני ולא מוחזק לן באחי הילכך אמר בשעת מיתה יש לי בנים נאמן שאינו מכחיש החזקה יש לי אחים שמכחיש החזקה אינו נאמן ואם היה מוחזק שיש לו אחים ואמר אין זה אחי אינו נאמן.
<h2>דף סד:</h2>
המקדש את בתו סתם, בתי מקודשת לך ולא פירש אי זו מהן. אין הבוגרת בכלל, ומותרות לכל אדם ואינן צריכות גט מזה לפי שאינן ברשות האב לקדשן. ודייק בגמ' הא קטנות בכלל ואפילו יש שם שתי קטנות דאיכא לספוקי הי מיניהו והוו להו קידושין שאין מסורין לביאה דכל אחד ספק אחות אשה אפילו הכי הוו בכלל ספק קידושין וצריכות גט והויא סייעתא לאביי ותיובתא לרבא, ודחי לתיובתא דרבא ומתריץ לה אליביה כי היכי דלא תיקשי ליה.
מתני'. משתי נשים, שנשא שניה לאחר מיתת הראשונה ובנות הראשונות קרי להו גדולות ובנות השניה קרי להו קטנות. כולן אסורות, שכל אחת קרויה גדולה אצל קטנה ממנה וטעמא דר' מאיר דסבר מחית נפשיה לספיקא למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים וכי אמר גדולה גדולה שבכולן קאמר.
קדשתי את בתי קטנה ואיני יודע וכו', בגמ' מפרש אמאי צריכי לאיפלוגי בקידשתי את הגדולה ובקידשתי את הקטנה דאי אשמעינן הך קמייתא בהך קאמר ר' מאיר דכיון דאיכא דזוטרא מיניה להך גדולה קרי לה אבל בהא אימא מודה ליה לר' יוסי דקטנה להך קטנה דכולהי קרי לה, פי' בההיא קאמר ר' מאיר כולן בספק דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אם יש קטנה ממנה אבל קטנה אימא מודה לר' יוסי דכל שהוא יכול (לקראת) [לקרות] גדולה אין קורא אותה קטנה קמ"ל ואי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוסי אבל בהך אימא מודה ליה לר' מאיר צריכה.
[לשון הרי"ף] גמ'. וקימא לן דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי, דר' יוסי נמ[ו]קו עמו ואם קידש בתו גדולה אין מקודשת אלא גדולה שאין בבנותיו גדולה ממנו ואם קידש קטנה אין מקודשת אלא קטנה שאין בבנותיו קטנה ממנה.
<h2>דף סה.</h2>
מתני'. הוא אסור בקרובותיה, דשוינהו עליה חתיכה דאיסורא בהודאתו והקרובים אמה ואם אמה ואם אביה ובתה ובת בתה ובת בנה ואחותה. והיא מותרת בקרוביו, שלא הודית לו שקידשה ולא אסרה קרוביו על עצמה.
ומותר בקרובות קטנה וכו', אותן קרובין שלא נאסרו עליו מחמת קורבא דגדולה כגון בת בתה דקטנה ובת בנה. וקטנה מותרת בקרוביו, שאין אמה נאמנת עליה ואף היא אינה צריכה גט דאי בעיא גט הויא לה גרושתו ונאסר בקרוביה והיא נאסרת בקרוביו. קטנה, הבת. גדולה, האם.
ובגמ' מפרש דצריך לאשמעינן בכולהו דמי שאסר עצמו בדיבור נאסר ומי שלא אסר עצמו אינו נאסר דאי אשמעינן גבי דידיה משום דגברא לא איכפת ליה מיקרי ואמר אבל איהי אימא אי לאו דקים לה בדיבורה לא הוה אמרה וליתסר איהו בקריבתה דילה קמ"ל, פי' גבי דידיה כי אמר קידשתיך לא מיתסרא איהי בקרוביו משום דאיהו שקורי משקר דגברא לא איכפת ליה אם אוסר עצמו חנם בקרובותיה ומיקרי אמר קידשתיך ואע"ג דלא קידשה אבל איהי כי אמרה קידשתני דאסרה נפשה אכולי עלמא עד שיתן גט אי לאו דקים לה לא הות אמרה וניתסר איהו על פיה בקרובותיה ואפילו לא נתן לה גט. קידשתיך והיא אומרת לא קדשתה כי אם בתי למה לי איצטריך סלקא דעתך אמינא מדאוריתא הימניה רחמנא לאב ומדרבנן הימנוה רבנן לדידה תתסר ברתה בדיבורה דידה קמ"ל. קידשתי את בתך והיא אומרת לא קידשת אלא אותי למה לי איידי דתנא הא תנא נמי הא.
[גמ']. מבקשין ממנו ליתן גט, היכא דאמרה איהי קידשתי והוא אומר לא קידשתי דשויא נפשה חתיכא דאיסורא אכולי עלמא מבקשין ממנו ליתן גט כדי להתירה להינשא הואיל ואינו חפץ בה אבל אין כופין אותו ליתן גט אלא בבקשה מבקשין ממנו לפי שכשיתן גט נאסר בקרובותיה. ואם נתן גט מעצמו, בלא בקשה. כופין אותו ליתן כתובה, דגלי דעתיה דקידשה וארוסה יש לה כתובה אם היא בתולה מאתים ואם היא אלמנה מנה.
אין חוששין לקידושיו, משום דאין קידושין חלין בלא עדים דיליף דבר דבר מממון כתוב בעריות ערות דבר וכתי' בממון יקום דבר מה בממון על פי שנים אף בעריות על פי שנים וכיון דבעינן שנים אפילו שניהם מודים אינה מקודשת כגון דאמר לה קידשתיך בפני פלוני ופלוני וכו' דהוו להו קידושין גמורין בדבריו ונאמן הוא לאסור את עצמו.
[לשון הרי"ף מיבמות ט"ז ע"ב] שמא מעשרת השבטים, שנשאו גויות (כשהולכים) [כשהלכו] בשבי ויצא זה מאותו זרע וקסבר גויה שילדה מישראל הולד ממזר וחוששין לקידושי ממזר. בדוכתא דקביעי, במקום שהוקבעו לשם כשגלו דכת' ב(ל)חלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי דאפילו יש שם רוב גוים חוששין שמא מעשרת השבטים הוא דכל קבוע כמחצה על מחצה דאמי, אבל שני השבטים לא הוקבעו במקום אחד ונתפזרו בכל מקום. וגוי שקידש ישראלית בזמן הזה שלא באותן המקומות שהיו עשרת השבטים קבועין בהן אין חוששין לקידושיו דכל דפריש מרובא פריש. אי אמריתה קמיה דשמואל, עד השתא משכא מילתיה דרב יהודה וקאמר כי הדרי ואמרתה להא דרב קמיה דשמואל דחוששין לקידושיו אמר לי אמאי קאמר דממזרין הן דישראל שבאו על הגויות כשהגלם סנחריב והולידו מהן אותן ולדות היו ממזרין וצד יהדות בהן ויש לחוש לקידושיהן אותן ולדות גוים גמורין היו דבנך הבא מישראלית קרי בנך ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה דנפקא מכי יסיר את בנך דמדכתיב כי יסיר ולא כתיב כי תסיר אלמא לאו אבתו לא תקח לבנך דכת' לעיל מיניה מהדר דההוא אי נמי יולדת בן לע"ז לאו בנך מיקרי ולא קרינא ביה כי תסיר בת הגוי את בנך שתלד מבנך מאחרי אלא בנה מיקרי הילכך גוים גמורים נינהו וכי כתיב כי יסיר אבתך לא תתן לבנו קאי והכי קאמר שמא תלד לו בתך בן ויסירנו האב מאחרי. והאיכא בנות, בעשרת השבטים שהגלה סנחריב ויש לומר באו גוים עליהם והולידו מהם וגוי הבא על בת ישראל הולד כשר וניחוש לקידושי ואמר רבינא וכו' כדפרישי'. אצטרויי אצטרי, סמא דעקרתא שתו ונתבקע בית הרחם שלהן מלקלוט זרע כמו איצטרו זיקי דגרסינן בע"ז. איכא דאמרי כי אמרתה קמיה דשמואל אמר לי לא זזו משם, ונמנו וגמרו ישראל שבאותו הדור ועשו כל הנולדים לעשרת השבטים מן הגוים גוים גמורים ואין חוששין לקידושיו. בה' בגדו, על אותן שבגדו לבא על הגויה וכן בנותיהן הבוגרות נבעלות לגוים הנולדים מהם. בנים זרים ילדו, אלמא בנים שיצאו מהם זרים נחשבו וגוים גמורים.
ר"מ, וכל אילו שטוענין הקידושין בשטען הטוען שהיו שם קידושין בפני עדים והלכו להם למדינה אחרת או מתו אבל אם הודו שהיו הקידושין בלא עדים אין כאן קידושין.
<h2>דף סה:</h2>
על פי שנים עדים, שהצריכה תורה למאי הילכתא הצריכה עדים משום דאי בעו למהדר ולומר לא כן היה לא יוכלו לומר כן שאילו יעידום [ומשום הכי] הוא שהצריכן הכתוב עדים ואנו אין אנו שקרנין ולא הדרינן בן ואין אנו צריכין עדים, או דילמא שאפילו הן מודין אין דבריהם קיימין אלא בעדים ונמצאתי אני מחזיק בשלו והוא בשלי שאין חלוקתנו כלום. לשקרי, הכופרים בדברים לומר לא היה כן.
<h2>דף סו.</h2>
אשתו זינתה בעד אחד, כלומר אמר לו עד אחד אשתו זינתה והוא שותק מהו ליאסר עליו (עוד). ואין דבר שבערוה פחות משני עדים, והינו עדי טומאה והיכי דאמי עדי טומאה כדגרסינן בפרק כיצד העדים נעשים זוממין ורבנן היכי דייני כשמואל דאמר שמואל במנאפים משיראו [כדרך] מנאפים ולא בעינן שיראו כמכחול בשפופרת. ושדר רב האיי גאון ז"ל דלא מפקינן אשה מבעלה אלא בדבר ברור ומפריק כמה פירוקי בהך דר' הואיל ומכוער הדבר תצא. ובתחלת מסכת שוטה אמרינן וטומאה בעלמא בלא קינוי וסתירה דלא מהימן עד אחד מנא לן נאמר כאן ערות דבר וכו' שמע מינה דהילכתא כרבא דבעינן שנים וקנוי וסתירה אם יש עדים שקינא לה ויש לה עדים שנסתרה אחר קינוי.
[לשון הרי"ף מכתובות ט' ע"א] אפילו בעד אחד, אפילו אין בטומאה אלא עד אחד נאמן ובמסכת סוטה מפרש טעמא.
[לשון הרי"ף מנדרים צ' ע"א] האומרת טמאה אני לך, נבעלתי באונס ונאסרתי לך ובאשת כהן מוקמינן לה התם בגמ' דבאונס מתסרא עליה וטעמא שהיא נאמנת דמסתמא אי לאו קושטא קאמרה לא מבזיא נפשה. השמים ביני ובינך, מן השמים יודעין שהיא אמת מדברים שביני לבינך שאין שכבת זרעך יורה כחץ ואינך ראוי להוליד ובבאה מחמת טענה דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרה לקבורה דאי לאו הכי אמרינן לה זילי לא מיפקדת דקימא לן כרבנן דתנן בהבא על יבמתו האיש מצווה על פריה ורביה אבל לא האשה ר' יוחנן הברוקה אומר וכו' וטעמא דמהימנא הוא דאי לאו דאמרה קושטא לא היתה מוציאה מפיה דבר מגונה כזה ואפילו יכחישנה בעלה אין בכך כלום כדאמרינן ביבמות טעמא דלא מהימן דהיא קים לה ביורה כחץ והוא לא קים ליה. נטולה אני מן היהודים, הנאתי תאסר על כל היהודים יוציא אע"פ שהוא יכול להפר חלקו שמאחר שנאסרה על שאר היהודים דבר מכוער הוא שינהוג הוא התר בה. חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה וכו' אלא האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה, ולא תאמן לאסור עצמה על בעלה שחשודה היא לשקר על זאת ולא אמרינן מיגו דאי בעיא אמרה לעולם היא שופעת זיבה מהימנא שהרי יכולות חברותיה לבודקה על זאת. ואי קשיא היאך תבעל היא לו שהרי עשתה את בעלה חתיכה דאיסורא על עצמה ואין לומר לעצמה ליכא איסור שלא מצינו זונה מוזהרת שלא לכהן דלכהן הזהיר הכתוב דכת' אשה זונה לא יקחו, דהא אמרינן ביבמות בתחלת יש מותרות לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש וכל היכא דהוא מוזהר היא מוזהרת. ויש לומר דהוא מוזהר פירושו שהוא צריך לנהוג בה איסור אבל הכא שהוא אינו נוהג בה איסור מטעם דלא מהימנא גם היא אינה מוזהרת. השמים ביני לבינך יעשו דרך בקשה, יבקשו ממנה שלא תחוש וכרבנן דאמרי לא מיפקדא ואם היא תתפייס לא נחוש לה, והא דאמרינן בהבא על יבמתו הוא אמר מינה והיא אמרה מיניה איהי מהימנא דהא קים ל(י)ה ברוצה לעמוד אצלו והוא מגרשה בעל כרחה קאמר ומהימנא לגבות כתובתה קאמר דכיון שהיא אינה חפצה בגירושין אין לחשדה שמא עיניה נתנה באחר, והא דאמרינן התם בשלהי פירקין (דהכא) דבבאה מחמת טענה מגרשה בעל (כרחה) [כרחו] כגון שברור לנו שבו תלוי הדבר ואין לחשדה שמא עיניה נתנה באחר, פיר' זאת ההלכה כתבתי מפיר' הרב ר' אליעזר ז"ל. ר' משה ז"ל, האשה שבאה לבית דין ואמרה בעלי אינו יכול לשמש כדרך כל הארץ שמוש שמוליד או שאינו יורה כחץ יעשו הדיינים פשרה ויאמרו לה ראוי לך שתתנהגי עם בעליך עד שתשהי עשר שנים ולא תולידי ואחר כך תתבעי ומגלגלין עמה בדבר ואין כופין אותה לישב ולא דנין אותה דין מורדת אלא מאריכין בדבר עד שיעשו פשרה. נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, מטעם נדרי עינוי נפש ותהא נטולה מן היהודים.
[שם צ"א ע"א] ומתיא מיא ומשיא ידיה דגברא, מקדמת קודם שילך בעלה חוץ לבית להביא מים ליטול ידיו. הדא מילתא, תשמיש ואיני צריך ליטול ידי. מן גוים אהלויי, מוכרי אהלים וקנמון מיני בשמים. דילמא חד מנהון, שמא נבעלתי לאחד מהן במקום אפל וכיוצא בו. עיניה נתנה באחר, ורוצה שיגרשנה בעלה וכהן היה שרצונה ליאסר (לה) [לו] בבעילת שוגג (ואנוס) [ואונס]. לא הות בדיחא דעתה, לא היתה שמחה ומסברת לו פנים כמו שהיתה רגילה. לא ציערתן בדרך ארץ, לא ציערתני מעולם בתשמיש כמו שעשית עכשו. נפטויי, מוכרי נפט שהיו הנה עכשו אם לא הייתה אתה אחד מהם היה וכהן היה. ויש שגורסין נפסויי וכך שמם.
[שם צ"א ע"ב] מהרזק בביתא, נסגר בבית ביחוד עם אשה. ערוך, מהרזק בביתא כלוא בבית והאשה בעלת הבית עמו בבית. פרטיה נואף להוצא וערק, פרץ נואף הכותל העשוי מן ההוצים וברח. אירכוסי הוה מירכס, היה מחביא עצמו. ואיתתא שריא, ואפילו היה בעלה כהן ואפילו היה בעל נפש ורוצה להחמי' על עצמו בכאן אין לו לחוש אבל אי הוה מירכס יש לחוש שמא עשה איסור ואם הוא רוצה להחמיר על עצמו יוציא אבל אינה נאסרת שיוציאנה בית דין אלא בעדים ברורים שיראו אותם כמנאפים אבל בדבר מכוער אין מוציאין בית דין מן הבעל אלא אם כן הוציא הבעל מעצמו בשביל אותו דבר מכוער וכנס הנטען תצא כך נראה לי לפרש. בבאלי ביתא, בכניסת הפתח. הוה מחתן תחלי תמן, היו מונחים שם שחלים שטעם מהם נחש. כי נאפו ודם בידיהם, סתם נואף חשוד על שפיכות דמים דבעל שלא להצילו ממיתה. ולחם סתרים ינעם קא משמע לן, ואע"פ שהוא אמת דינעם כדאמרינן בסנהדרין בשלהי בן סורר ומורה מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה דכת' ולחם סתרים ינעם מיהו נואף זה אינו יודע דסתרים עדיף וטוב בעיניו שימות הבעל ותהיה לו בפרהסיא.
<h2>דף סו:</h2>
מתני'. כל מקום שיש קידושין ואין עברה, שהקדושין תופסין בה. ואין עבירה, בנישואיה שלא אסרתה תורה עליו. זו כהנת לויה וישראלית, לוי שנשא כהנת או ישראלית בנה לוי כהן שנשא לויה או ישראלית הולד כהן ישראל שנשא כהנת ולויה הולד ישראל דלמשפחותם לבית אבותם כתיב. ומקשי בגמ' והרי גר שנשא ממזרת דיש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הפגום דתניא גר נושא ממזרת והולד ממזר דברי ר' יוסי דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל הילכך מותר בממזרת, ומתריץ לעולם ר' יוסי ותנא אי זו זו למעוטה כלומר מתני' לאו כללא כייל דלהכי תנא בה ואי זו זו זו כהנת ולויה וכו' למימרא דהני הוא דהולך אחר הזכרים אבל יש אחרים שיש קידושין ואין עבירה דהולד הולך אחר הפגום וכל מקום דקתני לאיתויי מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי דהכא יש קידושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר דהוי הולד שלישי ומותר בבת ישראל ואיידי דתנא רישא כל מקום ואי זו זו תנא סיפא כל מקום ואי זו זו.
אלמנה לכהן גדול כו', יש קידושין ויש עבירה דקסבר קידושין תופסין בחייבי לאוין. אחר הפגום, הנולד מפסולות לכהונה פסול בן ממזרת מישראל ממזר וכן בן ממזר מישראלית וכן בן נתינה נתין ובן נתין מכשרה נתין וקידושין שתופסין בחייבי לאוין נפקא לן בגמ' מדכת' כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה ופרש"י אהובה בנישואיה ושנואה בנישואיה וקאמ' רחמנא כי תהיין.
מכל העריות שבתורה, של כל חייבי כריתות וכולהו ילפינן להו בגמ' דלא תפשי בהו קידושי מהקישא דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' הוקשו כולן לאחות אשה מה אחות אשה לא תפשי בה קידושי דכתיב בה לא תקח אף כל עריות כולן לא תפשי בהו קידושי, ומקשי אי הכי אפילו נדה נמי אלמה אמר אביי הכל מודים בבא על נדה ועל השוטה שאין הולד ממזר, ומתריץ אמר חזקיה אמר קרא ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהי בה הויא, ומקשי מכדי איכא לאקושינהו לנדה ואיכא לאקושינהו לאחות אשה מאי חזית דאקשת ליה לאחות אשה נקשינהי לנדה, ומתריץ קולא וחומרא לחומרא מקשינן, וכיון דילפינן דלא תפשי בהו קידושי הולד ממזר שהממזרות תלוי בקידושין דכל מי שאין לה עליו קידושין הולד ממזר דילפינן לה מאשת אב ביבמות מה אשת אב דלא תפשי בה קידושי הולד ממזר אף כל מי שאין לה עליו קידושין הולד ממזר. הולד כמוה, ולד נכרית גוי ואם גיירוהו הוי גר כשר ואינו ממזר. ולד שפחה, עבד [ו]שחררו בעליו כשר ומותר בבת ישראל וטעמא בגמ'.
<h2>דף סח.</h2>
גמ'. מנא לן, דלא תפשי קידושי בשפחה. שבו לכם פה עם החמור, כל מי שהוא חשוב כבהמה לא תפשי ביה קידושי. האשה וילדיה תהיה לאדוניה, שפחה כנענית שייחד לעבד עברי ואמר קרא דלא יצא הבן עם אביו חפשי אלא הרי הוא עבד.
<h2>דף סח:</h2>
לא תתחתן בם, לא יהא לך בהם תורת חתנות. כי יסיר את בנך, לעיל מיניה כת' בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וסמיך ליה כי יסיר את בנך מדלא כתיב כי יסיר את בתך משמע דכל הנולד לו לגוי מבתך קאמר שיסירנו הגוי מאחריו ושמעינן דבן בתך אפילו מן הגוי קרוי בנך. ואין בנך הבא מן הגויה קרוי בנך, מדלא כתיב נמי כי תסיר את בנך דנשמע מינה דקפיד נמי קרא בבתו לא תקח לבנך משום כי תסיר את הבן הנולד לך מבנך אלמא בן הגויה אין קרוי בנך אלא בנה, בנך מישראלית קרוי בנך לאו מקרא דייק ליה אלא הכי קאמר מדלא קפיד קרא אבן הנולד ממנה שמע מינה בנך מישראלית הוא קרוי בנך אבל בנך מן הגויה אין קרוי בנך. האי בשבעה גוים כתיב, לא תתחתן וכי יסיר בשבעה גוים שבארץ ישראל הוא דכת' שאר אומות מנא לן. דדריש טעמא דקרא, בבבא מציעאה גבי אלמנה עשירה דקאמר ממשכנין אותה דטעמא מאי אמר רחמנא ולא תחבול בגד אלמנה מפני שאתה צריך להחזיר לה העבוט בערב ומתוך שאתה יוצא ונכנס תמיד אצלה שחרית למשכן וערבית להחזיר אתה משיאה שם רע בשכונותיה וכיון שהיא עשירה שאינך חייב להחזיר לה שחרית וערבית וליכא שם רע מותר למשכנה והכא נמי דריש טעמיה דחיתון משום כי יסיר ולא אצטריך קרא לפרושי טעמא ודריש ליה לכי יסיר לרבות שאר מסירין. אלא לרבנן, דלא דרשי טעמא דקרא והאי כי יסיר קרא מפרש טעמא דז' אומות גופיהו למעוטי שאר אומות שאינן אדוקין בע"ז כמותן כדקימא לן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אייתר להו רבויא שאר אומות מנא לן. ואחר כן, לאחר שתשהה כפי גזירת הכתוב שהתיר לך יפת תאר כת' והיתה לך לאשה דיש בה הויא אבל מעיקרא קודם התר לא קרינא בה והיתה.
וילדו לו, שמתיחס אחר אביו. לא קרינא ביה וילדו לו, אלא אחריה הוא מתיחס. ומקשי בגמ' אי הכי שפחה נמי, כלומר שפחה דולדה כמוה תיפוק לי מהאי קרא דהא לא קרינא בה כי תהיין דכתיב עם החמור, ומתריץ הכי נמי ומפיק לה אשה וילדיה תהיה לאדוניה לענינא אחרינא.
<h2>דף סט.</h2>
מתני'. יכולין ממזרין ליטהר, מפסול זרעם שלא יהו בניהם ממזרים. הולד עבד, ואינו ממזר דהא (רבנו) [רבינן] ולדה כמוה. בן חורין, ומותר בבת ישראל. הרי זה עבד וממזר, טעמא דר' אליעזר מפרש בגמ' מדכת' לא יבא לו דורו אחריו הוא משוך דהכי משמע דור עשירי לא יבא אפילו אין בו צד ממזרות אלא מאתו.
[גמ']. לכתחלה קאמר, ממזר נושא שפחה דקסבר כי כתיב לא יהיה קדש בישראל כשר כתיב ולא בממזרות. או דאי עבד קאמר, ממזר שנשא שפחה קאמר אבל לכתחלה לא ישא דהא ישראל הוא וקרינא ביה לא יהיה קדש דמתרגמינן לא יסב בר ישראל אית[ת]א אמא דשפחה הרי היא כבהמה וביאותיה הפקר וקדישות. ואסיקנא דלכתחלה קאמר, דילפינן מיהא דאושפיזכאניה דר' שמלאי ממזרא הוה (ואמא) [ואמר] ליה אי קדמת ואודעתן טהרתינהו לבנך אי אמרת בשלמא לכתחלה קאמר שפיר אלא אי אמרת דאי עבד מאי ניהו, כלומר אם הודעתני קודם שנשאת אשה הייתי משיאך עצה לטהר בניך אלמא מותר לכתחלה שאם הוא אסור לכתחלה היאך יתן לו עצה לעשות איסור. דעבד אין לו יחוס, אינו מתיחס אחר אביו דכת' שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כבהמה שאין הולד כרוך אחר האב הילכך אי מינסבא לעבדא לא מהני מידי. והינו דאמר ר' יהושע, בפרק עשרה יוחסין. כסף מטהר ממזרין, כר' טרפון שקונה שפחה ונושאה ומטהר זרעה ומשמע ליה לר' יהושע בן לוי האי מטהר מכשירין ומטהרין.
עשרה יוחסין עלו מבבל, כשעלו בני הגולה. ובגמ' מפרש [ד]אשמעינן שמשפחות של בבל מיוחסות הן שהפריש עזרא כל הפסולין משם והוליכן עמו ולהכי תנן במתניתין עלו מבבל ולא תני עלו לארץ ישראל לאשמועינן שכל עצמו של עזרא לנקות את בבל נתכוון לפי שראה אותן שנתערבו בגוים וראה שהיו חכמי הדור עולין עמו ואין עוד בבבל מי שיתעסק לבדוק בהן ליחסן עמד והפריש(ן) פסוליהן והוליכן עמו והדור שראו הפרשתן הכירו בהן ולא חשש שיתערבו בהם אלו העולים ולדורות הבאים נמי כיון שהיו יושבין בלשכת הגזית מיחסי כהונה ולויה בכל יום מיזהר זהירי בפסולין. ופריך בגמ' מאי איריא דתני עלו ליתני הלכו לארץ ישראל, ומתריץ מילתא אגב אורחיה קא משמע לן כדתניא וקמת ועלית אל המקום וכו' מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל וארץ ישראל גבוהה מכל הארצות ויליף לה מדכתיב לכן הנה ימים באים ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה וכו'.
חללי, כהנים חללים שנולדו מן הפסולות לכהונה. חרורי, משוחררים. נתיני, גבעונים שמלו בימי יהושע ואמרינן ביבמות שדוד גזר עליהם ומפרש בירושלמי שנקראו נתינים על שם ויתנם יהושע וגו'. שתוקי ואסופי, מפרש להו ואזיל איזהו שתוקי וכו'.
גירי וחרורי ממזרי ונתיני שתוקי ואסופי מותרין לבוא זה בזה, דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל ולא הוזהרו ממזרים מלבוא בקהלם, אבל לויי וישראלי בממזרי לא, ואסופי ושתוקי ספק ממזרים הם ומותרים להתערב בממזרים כדאמרינן בגמ' בקהל ודאי הוא דלא יבוא בקהל ספק יבוא. ובגמ' יליף לכולהו עשרה יוחסין מנא לן דעלו מבבל.
מתני'. כל שמכיר את אמו ואינו מכיר את אביו, ועל זה נקרא שתוקי שקורא אבא ואמו משתקתו. ומפרש רבא בגמ' דבר תורה שתוקי כשר דכיון שהרוב כשרין אצלה שהרי מכירין את אמו ופנויה היא ואין הרוב ממזרין וקרובין שהולד מהן ממזר ואף גוי ועבד הבא עליה אין הולד ממזר והמיעוט הן פסולין אצלה כגון ממזרין וקרובים ולא מבעיא אם הלך הנואף אצלה דנד ליה ממקום קיבועו ואין לדונו בתורת קבוע שהוא נדון כמחצה על מחצה דיש לנו לומר כל דפריש מרובה פריש והולד כשר אלא אפילו הלכה היא אצל הנואף דהוה ליה הנואף קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי אין זה אלא ספק והתורה אמרה לא יבוא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבוא הא ממזר ספק יבוא ומה טעם אמרו שתוקי פסול מעלה עשו ביוחסין, וכן אסופי אמר רבא דבר תורה אסופי כשר כלומר ואע"פ שאין מכירין את אמו דניחוש שמא אשת איש הוה שנבעלה לאחד דרוב פסולין אצלה ליכא למיחש להכי מאי טעמא אשת איש בבעלה תולה כלומר אם ילדה ממזר אינה משליכתו לפי שיכולה לומר מבעלי הוא מאי איכא לאחזוקיה בממזרות איכא מיעוט שאין ארוסות ואין לתלות בבעליהן או נשואות שהלכו בעליהן למדינת הים כיון דאיכא נמי למימר של פנויה היא וכשר או של אשת איש היא ומבעלה והשליכתו מחמת רעבון הוה ליה פלגא ופלגא והתורה אמרה לא יבא ממזר ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא ומה טעם אמרו אסופי אסור מעלה עשו ביוחסין. אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי, מפרש בגמ' אמאי קרי ליה בדוקי.
<h2>דף ע.</h2>
אסור לעשות מלאכה בפני שלושה, שגנאי ושפלות לדור שכפופין לזה שאין לו מי יעשה מלאכתו.
אין משתמשין באשה, שלא ילמדוה להיות רגילה בין האנשים. אין שואלין בשלום אשה כלל אפילו על ידי שליח, שמא מתוך שאלת שלום יהו רגילין זה עם זה על ידי שלוחם ויבואו לידי חיבה. רב' משה ז"ל, אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת שמא יבוא לידי הרהור באי זה שמוש אמרו כגון רחיצת פניו ידיו ורגליו והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס שאין עושה לאיש דברים אילו אלא אשתו ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח.
<h2>דף ע:</h2>
כל הפוסל, מגדף תמיד משפחות הוא עצמו פסול. במומו פוסל, בפסולו דרכו לפסול אחרים.
גמ'. שאינה הוגנת לו, פסולה לו. עדות לישראל, אותן שהן ישראל הוא מעיד עליהם שהם משלו. משפחות ישראל, משפחות שהן ישראל גמורין.
<h2>דף עב:</h2>
גרסינן בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים כל הארצות בחזקת מיוחסות חוץ מבבל בלבד כד[ד]ייקינן ממתני' סייעתא לר' אלעזר דאמר ייחס עזרא את בבל זה הסתמא אליבא דר' מאיר אבל חכמים אומרים וכו'.
טהורין לעתיד לבוא. טעמא דר' יוסי מפרש בבריתא מדכת' וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וכו' ר' מאיר דריש מכל גלוליכם ולא מן הממזרות ולר' יוסי דכת' אטהר אתכם הוי אומר אף מן הממזרות.
גר נושא ממזרת, דקסבר קהל גרים לא איקרי קהל והולד ממזר דכת' לו הלך אחר פסולו. לא ישא ממזרת, דקהל גרים איקרי קהל. מותרין בכהנת, ואע"פ שהכהנים אסורין בגיורת ומשוחררת וחללה דקסבר לא הוזהרו כהנות להינשא לפסולין לאותן שהפסול אינו מוזהר עליהן כגון אילו שהן פסולי כהונה כגון גר חלל משוחרר שהכהנים הוזהרו על בנותיהם והם לא הוזהרו על הכשרות מלנשאם אבל לפסולין שהאנשים הפסולים הוזהרו עליהן מלישא אותן כגון ממזרים או נתינים אף הנשים הוזהרו עליהם דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה והכי אמרינן ביבמות בפרק יש מותרות.
<h2>דף עג:</h2>
גמ'. נאמנים עליו, לומר בנינו הוא. ובגמ' מסיים בה, נאסף מן השוק אין אמו ואביו נאמנים עליו מאי טעמא אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי אמר רבא ובשני רעבון שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפסלן מחמת יציאת קול אלא אע"פ שנאסף מן השוק נאמנין שהרי מפני הרעב השליכוהו והן רוצין שיזונו אותו אחרים ולפיכך שתקו עד שנאסף. ובגמ' מפרש שאם נמצא מהול או שהוחתל או שהיה הכוחל בעיניו או הקמיעין בצוארו או שנמצא תלוי באילן מקום שאין חיה מגעת לו או שנמצא בבית הכנסת סמוך לעיר או בצידי רשות הרבים אין בו משום אסופי כללו של דבר כל מקום שיש להבין שהניחתו שם (שיהיה) [שיחיה] וחסה עליו ושמרה אותו שלא ימות אין בו משום אסופי.
זה כהן וזה לוי וכו', נשים שילדו בבית אחד אשת כהן ואשת לוי ואשת נתין ואשת ממזר והולידתן חיה אחת ונתערבו נאמנת החיה לומר זהו בן האשה שבעלה כהן וזהו בן האשה שבעלה לוי וכן נתין וכן ממזר. שלא קרא עליו ערער, שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר. היכא דאית ליה חזקה דכשרות, שהיו מוחזקין בו שהוא כשר. אבל היכא דלית ליה חזקה דכשרות, שלא נודע לבריות מי הוא הכשר לא יצא אחד מהן ידי ספק.
נאמן בעל מקח לומר, סיפא דבריתא דלעיל הוא. לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, אם שנים מעוררין על המקח זה אומר לי מכרת וזה אומר לי מכרת ושלי המקח. ולקמיה מוקי ששניהם נתנו הדמים כל אחד ואחד דמים שלימים אחד מדעתו ואחד בעל כרחו. בזמן שמקחו בידו, דרמיא עליה למידק שלא לחזור בו מזה ולהחזיר לו דמיו וליתן המקח למי שלא נמכר לו דקם ליה במי שפרע הילכך מידק דייק אבל בזמן שאין מקחו בידו ושניהם אוחזין בו אינו נאמן דכיון דלאו עליה רמיא תו לא דייק לזכור למי הוא. ונחזי זוזי ממאן נקט, קא סלקא דעתין שלא קיבל מעות אלא מאחד מהן והא ודאי מדכר דכיר זוזי דמאן קביל. לא צריכה דנקיט מתרויהו, ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי (ואי) [ו]לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה, הדין כך הוא שזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו המקח ויחלקו הדמים, ואי ידע ממי לקח מדעת וממי לקח בעל כרחו כיון שאין מקחו בידו אינו נאמן להעמיד המקח ביד אותו שיודע שלקח ממנו מדעתו אלא אם כן יש עמו עד אחר מצטרפין שניהם להעמיד המקח ביד אותו שמעידין לו שלקח ממנו מדעתו ונתרצה למכור לו ואם אין עמו עד אחר מחייב אותו אחר שהוא אומר שלקח ממנו בעל כרחו שבועה דאוריתא דכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה.
<h2>דף עד.</h2>
בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו, רמיא עליה למדכר אין בעלי דינין עומדין לפניו תו לא רמיא עליה למדכר. ונחזי זכותא ממאן נקט, ביד אי זה מהן פסק דין של זכות. דקרען זכותיהו, שנקרע אותו פסק דין. וניהדר נידיינינהו, למה לי כולי האי למימר אינו נאמן מה לנו (ולאומנותו) [ולנאמנותו] נהדר הוא עצמו או אחר וידינם לפי טענותם. בשודא דדייני, בדין שאין תלוי בטעם אלא הכל בפיו של דיין כי ההוא דכתובות דאמר נכסיה לטוביה ואתו שני טוביים שניהם קרובים שניהם שכנים ואמרינן שודא דדייני למי שיתנדב לב הדיין לומר נראה לי שזה היה רגיל אצלו יותר ולזה נתן וכיון שפסק כן אם בא לחזור אינו חוזר לפיכך אין רוצין לחזור ולדון שמא יטנו לבו לצד השני.
חיה לאלתר, שאומרת יצא ראשון. אמו, ליכנס לברית מיכן ואילך מוטל על אביו להכירו כדכת' יכיר. ובגמ' מסיים בה כדתניא יכיר יכירנו לאחרים מיכן אמר ר' יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכו'.
שבודקין את אמו וכו', ואע"ג דתנן בכתובות היתה מעוברת אמרו לה מה טיבו של עובר זה אמרה להן מאיש פלוני וכהן הוא רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת וכו' ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל ואמר ר' יוחנן לדברי המכשיר מכשיר אפילו בבתה אפילו הכי אצטריך הא דאבא שאול דאי מהתם הוה אמינא התם הוא דרוב כשרין אצלה, פירוש כגון פנויה ורוב העיר משיאין לכהונה אבל רבו פסולין אצלה כגון ארוסה והיא אומרת מן הארוס הוא או פנויה ואין רוב העיר משיאין לכהונה אימא לא צריכה הא דאבא שאול דאע"ג דרוב פסולין אצלה נאמנת.
מתני'. כל האסורין לבוא בקהל מותרין לבוא זה בזה, מפרש בגמ' דהכי קאמר כל האסורין לבוא בקהל. ומאי ניהו גר עמוני ומואבי מותרין לבוא זה בזה הם בממזרין וממזרין בהם. ומאי דקאמר ר' יהודה אוסר לאו דפליג ר' יהודה אלא כולה חד תנא והכי קאמר ואפילו ר' יהודה שאוסר גר בממזרת מודה דגר עמוני ומואבי מותרין בממזרת דלא אסר ר' יהודה גר בממזרת אלא גר דראוי לבוא בקהל אבל גר עמוני ומואבי דאין ראוי לבוא בקהל לא אסר ומותר בממזרת. ודאי בודאן מותר, כגון ממזר ונתיני. ודאן בספקן, ממזרי ונתיני בשתוקי ואסופי. וספיקן בודאן, כגון שתוקי ואסופי בממזרי ונתיני. וספקן בספקן, שתוקי בשתוקית אסופי באסופית. כותי, הכותים אותם שהושיבם סנחריב בערי שומרון כדכת' ויבא מלך אשור אנשים מספרוים ומכותה וגו' ועל שם שהביאם מכותה נקראו כותים ונתגיירו מאימת האריות כדכתיב וישלח ה' בם את האריות וגו' וכוליה ענינא במלכים. ופסוליה מפרש בגמ' איכא מאן דאמר לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל ומשום הכי לר' אלעזר כותי לא ישא כותית שמא האחד בא מן הבקיאין שלא אירע פסול בנישואי אבותיו והשני מאותן שאין בקיאין ואירע ספק אשת איש בנישואי אבותיו שנתקדשה לאחר ואמרו אינו קידושין ונישאת לאחר ואיכא מאן דאמר ממזר נתערב בהן ואיכא מאן דאמר שפחה נתערבה בהם. ר"ח ז"ל, והאידנא אהדרינהו לשיאורם הראשון והוו להו כגוים גמורים לכל דבריהם כדאמרינן בשחיטת חולין לענין מגען ביין יין נסך הוא ואסיר ושחיטתם כשחיטת נכרי שמטמא במשא ואי מיגיירן מינייהו אסרינן להו כדמעיקרא.
<h2>דף עז.</h2>
מתני'. בת חלל זכר, דוקא נקט כדקתני ואזיל דבת חללה שנישאת לישראל כשרה לכהונה. לעולם, בת בנו ובת בן בנו עד סוף הדורות של חללים זכר בן זכר בת האחרון פסולה כבת הראשון אבל בת בתו מישראל כשרה לכהונה דלא חמירא בת חלל מחללה דאמרינן בתה של חללה מישראל כשרה לכהונה. ישראל שנשא חללה בתו כשרה לכהונה, בגמ' יליף טעמא נאמר כאן ולא יחלל זרעו ונאמר להלן לא יטמא בעל להחלו מה להלן זכרים ולא נקבות אף כאן זכרים ולא נקבות, ודוקא ישראל שנשא חללה אבל כהן שנשא חללה בתו חללה דכל הנולד בביאת איסור כהונה הוי חלל. חלל שנשא בת ישראל בתו פסולה, בגמ' פריך הא תנא ליה רישא בת חלל זכר פסולה מן הכהונה לעולם, ומתריץ איידי דתנא ישראל שנשא חללה תנא חלל שנשא בת ישראל. בת גר זכר, אפילו מישראלית. כבת חלל זכר, ופסולה לכהונה אבל בת גיורת מישראל כשרה וטעמא מפרשינן לקמן.
מתני'. ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו', ומיהו גר שנשא גיורת בתו פסולה דבעינן מזרע בית ישראל כדמפרש בגמ'. גרסי' בגמ', תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה שנ' וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והלא פינחס היה עמהם ורבנן החיו לכם לשפחות, הרי ארבע מחלקות בדבר לר' יהודה בתו פסולה ואפילו נשא ישראלית לר' אליעזר בן יעקב אי איכא צד אחד ישראל מכשיר ומיהו גר וגיורת בתו פסולה ולר' יוסי אפילו גר שנשא גיורת בתו כשרה ומיהו הורתה ולידתה בקדושה בעי ור' שמעון אפילו גיורת עצמה מכשיר ובלבד שלא תהא ראויה לביאה בגיותה דתיפוק לה מכלל זונה, אמר ר' יוחנן וכלם מקרא אחד דרשו כתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו ר' יהודה סבר עד דאיכא כל זרע מישראל פי' כל עיקר הקרוי זרע דהינו אב לאפוקי בת גר זכר ור' אליעזר בן יעקב סבר מזרע ואפילו מקצת זרע פיר' אפילו זרע כחוש כגון מן האם גר שנשא ישראלית ור' יוסי סבר משנזרעו בישראל פי' שתהא הורתה בקדושה ור' שמעון בן יוחי סבר משנזרעו בתוליה בישראל פי' שצמחו וגמרו בתוליה כשבאה לכלל ישראל דהינו כשנעשית בת שלש גמרו בתוליה לבוא שאם תיבעל מיכן ואילך אינן חוזרין אבל קודם שלש כל שעה הן חוזרין צומחין ובאין והכי דריש לקרא בתולות מזרע בית ישראל בתולים שלה יהו מזרע גידולי יהודי והאי קרא רישיה בכהן גדול דכתיב אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות והא ליתיה אלא בכהן גדול וסיפיה דקרא בכהן הדיוט והכי קאמר והאלמנה אשר תהיה אלמנה אפילו מישראל משאר כהנים שאינן כהן גדול יקחו אותה.
גמ'. מה להלן לאחר שלשה דורות, משלישי ואילך מותרין ושלישי בכלל. גרסי' בגמ', תנו רבנן לא יחלל זרעו אין לי אלא זרעו היא עצמה מנין אמר קרא ולא יחלל זה שהיה כשר ונתחלל.
והרי מחזיר גרושתו, משנישאת לאחר. דפסולה לו, אפילו נתקדשה לאחר בלבד וכל שכן אם נישאת דכת' לא יוכל בעלה וגו'. ובניה כשרין, בתו כשרה לכהונה אם ישראל הוא. היא תועבה, כלומר בעונש עבירה. והרי אלמנה לכהן גדול וגרושה לכהן הדיוט שמתחללת בביאתו וכן זונה מביאת פסולין שבא עליה כהן הדיוט נקראת חללה ללקות עליה משום חללה דכל איסור כהונה עושה אותה חללה בביאתו. הכי קאמר אי זו היא חללה שעיקרה ממשמעות המקרא שכתוב חללה לא יקחו ואין צריכה לפרש מדברי סופרים דמקרא נפקא בהדיא כל שנולדה מן הפסולין שבכהונה דסתם חלל היינו ולד פסול כהונה כדכתיב ולא יחלל זרעו אבל חללה הנעשית על ידי ביאה הוצרכו לדרוש בה מקראות כגון זה שהיה כשר ונתחלל.
<h2>דף עז:</h2>
משוי לה זונה, פשיטא לי דזונה משוי לה דהא נבעלה בעילת זנות ואסורה לכהן משום זונה אלא הא מבעיא לי חללה מי משוי לה ללקות כהן עליה משום חללה או לא. לכהן גדול מיבעיא, מהדיוטותו נאסרה עליו.
כשם שחלוקה גרושה מזונה וחללה האמורות אצל כהן הדיוט שייחד לה לאו בעצמה ואשה גרושה מאישה לא יקחו ללמדך שאם זונה וחללה וגרושה היא לוקה עליה אף משום גרושה. כך חלוקה אלמנה מגרושה וחללה זונה בכהן גדול, אע"פ שנאסרו לו כולן בלאו אחד שאם היתה אלמנה וגרושה וחללה זונה חייב על כל אחת ואחת והאי דנקט תנא לפלוגי (חללה מזונה) אלמנה לחודה ולא איצטריך לפלוגי חללה מזונה משום דחללה דמוחלקת מזונה מכהן הדיוט קאמ' לן דגלי בגרושה והוא הדין בחללה אבל אלמנה דאיתוספא בכהן גדול ולא מצינו בה שנחלקה אצטריך לן למילף.
חללה, למה נאמרה הרי אסורה להדיוט לומר לך אין חללה אלא מאיסור כהונה מקראי יתירא דרשינן דהאי דהדר כתביה להכי כתבה לומר שתלמד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורה נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצינו שם זנות פוסל בישראל לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת איסור הנוהג אף בישראל. נאמר כאן זונה, בכהן גדול. ונאמר להלן, בכהן הדיוט. מה כאן בכהן גדול זרעו חולין דכתיב ולא יחלל. הילכך, הואיל ואין חללה אלא מאיסור כהונה. כהן הדיוט או גדול שבא על אחותו פנויה זונה משוי לה ללקות כהן הבא עליה עוד משום זונה שהרי נבעלה בעילת זנות מאסור לה חללה לא משוי לה ואין כהן שני הבא עליה לוקה משום חללה. חזר ובא עליה, או הוא או כהן אחר. עשאה חללה, שהרי אסורה לו משום זונה שאינו נוהג אלא בכהונה.
<h2>דף עח:</h2>
גמ'. סלסול, מעלה. נשא, בת גר שנשא גיורת. אין מוציאין מידו, אבל אם נשא גיורת אע"פ שנתגיירה פחותה מבת שלוש מוציאין מידו.
מתני'. ממזר, שנולד מחייבי כריתות. אינו נאמן, דקרוב הוא אצלו ואינו כשר להעיד עליו. ואפילו שניהם, האב והאם אומרין על עובר שבמעיה ממזר הוא שנולד לו מחייבי כריתות אינם נאמנים. ובגמ' מפרש דלא מיבעיא קאמר לא מיבעיא איהו דלא קים ליה במילתא, כלומר אינו יודע אם ממנו נתעברה או מאחר. אלא אפילו איהי דקים לה במלתא לא מהימנא, פי' דלא מיפסיל אלא בעדות גמורה. ולא מיבעיא היכא דאית ליה חזקה דכשרות, כגון רישא שכבר יצא לאויר העולם ועד הנה הוחזק בחזקת כשר, אלא אפילו הא דלא אית ליה חזקה דכשרות ששניהם אומרין על העובר שבמעיה לא מהימני.
גמ'. אינו נאמן, אפיסולא קימן אבל לענין בכור לא פליגי וקרא לא אצטריך אליבא דרבנן אלא לענין בכורה ובצריך הכירה וכגון שבא ממדינת הים ולא הוחזק לו בבכור אלא על פי אביו.
[לשון הרי"ף מיבמות מ"ז ע"א] אמר לו יש לך עדים, שנתגיירתה [שלא] בפני בית דין. נאמן אתה לפסול את עצמך, דכיון דלא נתגייר בבית דין אינו גר ואסור בבת ישראל ויליף ר' יהודה ברישא דבריתא מדכתב' ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו מדכת' גרו אצל ושפטתם בעי שיתגייר בבית דין. ואי אתה נאמן לפסול את בניך, הואיל והחזקנום בכשרות לא נפסול אותם על דבריך ואע"פ שדיבוריך פסלך לא פסל את בניך. יכיר, כי את הבכור בן השנואה יכיר. יכירנו לאחרים, אם אין בית דין מכירין אותו נאמן אביו עליו לומר זה בכור ליטול פי שנים. בן גרושה, וכהן חלל הוא. ואין עדות לגוי, הואיל ובניך מוחזקין בכשרות אי אתה נאמן לפסלם. אבל ישראל מהימן, לפסול בניו דנפקא לן מיכיר. אלא קטן, שבבניו. ויש לו בנים זהו גדול, ואינו נאמן עליו לפסול את בניו. זהו קטן, ונאמן לפוסלו.
מתני'. לקדש את בתו, כשהיא קטנה או נערה. אם שלו קדמו קדמו קידושיו קידושין, דבטלה לשליחותיה דשליח. אין ידוע, אי זה קדם. שניהם נותנים גט, אם באת לינשא לאחר. וכן האשה וכו', גירסא דגמ', וצריכה דאי אשמעינן גבי דידיה משום דגברא קים ליה ביוחסין, פיר' וכשמצא מיוחס זה קידשה לו וביטל את השליח, אבל איתתא דלא קים לה ביוחסין אימא לא נהוו קידושיה קידושי, פי' אימא אע"ג דקידשה עצמה לא ביטלה את השליח ולא סמכא על קידושיה דסברה דילמא משכח מיוחס זה, ואי אשמעינן גבי דידה משום דאיתתא דיקא ומינסבא אבל איהו אימא לא איכפת ליה צריכה, פי' לא איכפת ליה בבתו אם תינשא למיוחס כל דהוא ולא בטלה לשליחות דשליח ואפילו מקדשה לגרועי והא דקדים קידשה סבר דילמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה צריכה.
<h2>דף עט.</h2>
וקידשה היא עצמה בעיר, בו ביום. והרי היא בוגרת לפנינו, בדקנוה לדעת אם יצאת מרשות האב להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת ובו ביום הרי היא בוגרת לפנינו וקידושיה קידושין ולא של אביה. חיישינן לקידושי שניהם, שמא כשקידשה האב נערה היתה וקדמו קדושיו. אי נימא בתוך ששה חדשים, שבין נערות לבגרות דאמרינן אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד משהביאה סימני נערות אינה שוהה להיות בוגרת אלא ששה חדשים ופעמים שהיא ממהרת לבגור וסימניה ניכרין בדדיה כדתנן במס' נידה פגה בוחל וזמל. בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו, הא כל אותן ששה חדשים בחזקת נערה היא עד שנכיר בסימני בגרותה וכי בדקנוה בפניא ואשתכח בוגרת מי יימר ד[ב]צפרא נמי בוגרת הואי דילמא השתא הוא דבגר[ה]. ואלא לאחר ו' חדשים, והא ודאי משמלאו לה ששה חדשים בגרה. בהא נימא שמואל וכו' לא צריכה דקדיש בההוא יומא דמשלם ששה, אביה קידשה בבקר והיא בערב והיום הזה היא בחזקת שתביא.
<h2>דף עט:</h2>
מתני'. אינו צריך להביא ראיה לא על האשה, שהיא מיוחסת שכבר בדקו אחריה כשנשאה. ולא על הבנים, כדמוקי בגמ' בקטנים וכרוכין אחריה דבחזקת אימן היא ואין צריכין ליחסן על ידי עדים. מביא ראיה על הבנים, שהיו בני אותה האשה ואין צריך להביא ראיה על האשה שהיתה מיוחסת לפי שכבר בדקו אחריה כשנשאה כאן. מביא ראיה על האשה, שהיא מיוחסת ואינו מביא ראיה על הבנים שהרי כרוכין אחריה. מתה ואילו בניה, שאין כאן שום הוכחה. מביא ראיה על האשה, שהיא מיוחסת. ועל הבנים, שמאותה אשה היו.
גמ'. בכרוכין אחריה, נדבקין אצלה. ת"ר נשאתי אשה במדינת הים מביא ראיה על האשה ואינו צריך להביא ראיה על הבנים, ומסיים ואזיל באילו בנים אמרו בקטנים ולא בגדולים, דאם הביא ראיה על הגדולים שאין כרוכין אחר האם אין מביא ראיה על הקטנים הואיל וכרוכין אחר האם. בד"א, דאם הביא ראיה על האשה אין מביא ראיה על הבנים הקטנים. באשה אחת, שאמר אשה אחת נשאתי אבל אם אמר שתי נשים היו ומתה האחת ואילו בניה של זו מביא ראיה עליה שהיא מיוחסת ועל הבנים (שהיא) [שהם] בניה על הגדולים ועל הקטנים ואפילו כרוכין אחריה דשמא בניה של חברתה היו וגדלתן. לא שנו, דסמכינן אכרוכין. אלא בקדשי הגבול, אם כהן הוא אוכלים בקדשי הגבול משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשרה לכהונה סומכין על הבנים אם כרוכין אחריה לומר בניה הן ואינם חללים. אבל ליוחסים, אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו. ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין, סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אימן אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף (שהן) זה על גבי זה כדלקמן וכל שכן ליחסן להכשר כהונה. מלקין על החזקות, על דבר שאנו מוחזקין שהוא כן ואפילו אין עדות בדבר. וסוקלין ושורפין על החזקות, כדמפרש להו ואזיל. הוחזקה נדה בשכונותיה, שכנותיה ראוה היום מלובשת בגדי נדותה. בעלה לוקה, אם בא עליה והתרו בו למלקות לוקה דכל חייבי כריתות שהתרו בהן למלקות לוקין ונפטרין מן הכרת ואע"פ שהיא אומרת טהורה אני אין חוששין לה ולוקה על החזקה. איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית, בחזקת שהיא אשתו ואילו בניהם ואין אנו מכירין בהן בעדות גמורה. נסקלין זה על זה, אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום אמו והיא עליו. ונשרפין זה על זה, אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה. ותינוק מורכב על כתיפה והגדילתו, בחזקת שהוא בנה. ובא עליה, כשנעשה בן ט' שנים ויום אחד שביאתו ביאה. וסקלוה, דבהבא על האם שניהם בסקילה וכיון דהבן קטן ואינו בן ענשים נסקלה על ביאתו והוא פטור.
<h2>דף פ.</h2>
ירושלמי. תני איש ואשה שבאו ממדינת הים הוא אומר אשתי היא והיא אומרת בעלי הוא אין הורגין עליהן משום אשת איש הוחזקו הורגין עליהן משום אשת איש עד כמה היא חזקה אמר ר' יוחנן עד יום ומנין שהורגין על החזקות שנ' ומכה אביו ואמו מות וגו' וכי דבר בריא הוא שזה אביו אלא אביו בחזקה מיכן שהורגין על החזקות.
<h2>דף פ:</h2>
מתני'. עם שתי נשים, מפני שדעתן קלה ושתיהן נוחות להתפתות ולא תירא זו מחברתה שאף היא תעשה כמותה. עם שתי נשים, כאחת שמתיחדת עם שני אנשים. [גמ']. דעתן קלה עליהן, ושתיהן נוחות להתפתות.
מתני'. ישן עמהן בפונדקי, יישן עם הנשים שאשתו משמרתו. מתיחד אדם עם אמו ועם בתו, טעמא פרישית לעיל מכי יסיתך. וישן עמה בקירוב בשר, הבן עם אמו ובעודו קטן קאמר דישן עמהם בקרוב בשר וכן הבת עם אביה בעודה קטנה כדמפרש ואזיל הגדילו זה ישן בכסותו וזה ישן בכסותו.
אלא, להכי נקט בן אמך לומר לך שהבן מצוי אצל האם והוא הדין לאב שמתיחד עם בתו. ואסור להתיחד עם כל העריות שבתורה, בין שהערוה זקנה בין שהיא ילדה שדבר זה גורם לגלות ערוה. באותה שעה, שבא אמנון על אחותו. גזרו על הייחוד ועל הפנויה, והתם במס' סנהדרין בפרק כהן גדול מקשי עלה ייחוד דאוריתא היא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק רמז לייחוד מן התורה מנין כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' כדלעיל, ומתריץ אלא אימא על ייחוד של פנויה.
[לשון הרי"ף מע"ז ל"ו ע"א] פיתן ושמנן ויינן ובנותיהם, הכי מפרש התם גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, וגזירת השמן לא עמדה אלא נמנו ר' יהודה נשיאה ובית דינו עליו והתירוהו שישבו ובדקו על השמן ומצאו שלא פשט איסורו בכל ישראל וקימא לן אין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, ואע"ג דקימא לן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו עד שיהא גדול ממנו בחכמה ובמנין הכא כיון דלא פשטה יכולין לבטל. ועל יינם משום בנותיהם, שהיין בוער בו ומביאו לידי בנותיהן וזה היין שגזרו עליו הוא סתם יינם אבל ודאי יין נסך דאוריתא הוא דכת' ישתו יין נסיכם. ועל בנותיהם משום דבר אחר, ע"ז ומסיק התם דהאי בנותיהם ייחוד בנותיהם אבל בא על גויה אם הוא דרך חתנות דאוריתא הוא דכת' לא תתחתן בם ואם אינו דרך חתנות אם הוא בפרהסיא הלכה למשה מסיני שהבועל ארמית קנאין פוגעין בו ואם הוא בצינעה בית דינו של חשמנאי גזרו הבא על הגויה חייב עליה משום נשג"ז נדה שפחה גויה זונה. כולן משמונה עשר דבר הן, שגזרו תלמידי שמאי והלל במסכת שבת.
לא שנו, דאשה מתיחדת עם שני אנשים. אלא בכשרים, ר"ח כגון ר' חנינא [בן] פפי וחבירו דהא רב ורב יהודה הוו אזלי באורחא והות אזלא איתתא קמיהו אמר ליה רב לרב יהודה דל כרעיך מקמי גיהנם. והוציאוה עשרה במטה, בחזקת שהיא מתה וזלזלו עמה ואשת איש היתה. דמחברי בי עשרה וגנבי כשורא, שיש בו משוי לעשרה. בגמ' גרסינן, אמר רב יהודה אמר רב לא שנו אלא בעיר אבל בדרך עד שיהו שלשה שמא יצטרך אחד מהן להשתין ונמצא אחד מתיחד עם הערוה וכן פסק ר"ח ז"ל.
<h2>דף פא.</h2>
מלקין על הייחוד, מכת מרדות. ואין אוסרין, אשת איש על הייחוד. לא שנו, דמלקין על הייחוד. מוציא לעז על בניה, שיאמרו ראוה שזינתה ולכך הלקוה, והאידנא ליכא בית דין למקטלינהו [ויאמרו] בניה ממזרין הם. על לא טובה השמועה, מי שיוציא עליו קול שהוא עובר עברות מלקין אותו דלא טובה השמועה לאו הוא דכת' בבני עלי אל בני, לאו יש כאן על לא טובה השמועה. ר"מ ז"ל, ומה שאמרו מלקין על לא טובה השמועה אין הפרש בין פנויה בין אשת איש או זכור או שאר עריות כיון שרבתה עליהן שמועה רעה מלקין שניהם.
בעלה בעיר אין חוששין לה משום ייחוד, דמירתתא מבעלה דדילמא אתי ולא עבדא איסורא. בגמ' מפרש דאי גאייס בה כגון שהיתה קרובתו או גדלה עמו לא יתיחד עמה ואף ע"פ שבעלה בעיר. פתח פתוח לרשות הרבים, כלומר כל המתיחד עם אשה אם היה הפתח פתוח לרשות הרבים אין חוששין משום ייחוד.
<h2>דף פא:</h2>
גמ'. מתיחד אדם עם אחותו, לפרקין אבל אינו דר תמיד אצלה בייחוד בבית. ודר עם אמו או עם בתו, דלא תקיף יצריה עליה דאהנו ביה אנשי כנסת הגדולה דלא מיגרי בקרביתא מכי כהיונהו לעיניה. כי אמריתה קמיה דשמואל וכו', ובגמ' מקשי עליה דשמואל ממתניתין דקתני מתיחד אדם עם אמו וכו' ומוקי מילתיה בתנאי. מתייחד אדם עם שתי יבמות, נשי שני אחין ששונאות זו את זו כשתי צרות שדואגת כל אחת שמא תפול חברתה ליבום לפני בעלה ותיעשה לה צרה וכן אשה וצרתה אשה וחמותה ובת חמותה ובת בעלה כולן שונאות זו את זו וטעמא מפרש ביבמות בפרק האשה שהלכה. ואינה מוסרת עצמה לביאה, מתוך קוטנה עדין לא לבשה יצר הילכך אין כאן משום דעת קלה שלא תהא נוחה להתפתות.
תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד, ובדאיכא שדים נכונו ושערך צמח כדמסיים סיפה וסבר לה כמאן דאמר בת ט' שנים ויום אחד שהביאה שערות סימן הן מיכן ואילך אבל מקודם לכאן שומא. ותינוק בן שנים עשר ויום אחד, קרי ליה הגדיל ולא יישן עם אמו עוד בקרוב בשר. בת י"ב שנה ויום אחד שהגדילה ונעשית נערה וחייבת בעונשים וכשהביאה הסימנין כדמסיק. בן י"ג שנה ויום אחד, שנעשה איש וחייב בעונשין כדמפרש שהביא סימנין. וזה וזה, בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא בתינוקת בעינן שדים נכונו ושערך צמח בסימני נערות בסימנין שבדדין דהינו בוחל כדתנן במס' נדה בוחל אלו ימי הנעורים ושערך צמח, אלא דללישנא קמא אי אתיא שערות מט' שנים ולמעלה הוי סימן גמור וללישנא בתרא הוי שומא עד בת י"ב שנה ויום אחד.
הכי גרסינן לא שנו אלא שאין בושה לעמוד לפניו ערומה אבל בושה לעמוד לפניו ערומה לא, והכי פירוש' לא שנו שיישן האב עם בתו בקרוב בשר והאם עם בנה בקרוב בשר כשהם קטנים ולא הגיעו לשנים ולסימנין אלא שאין בושה הבת לעמוד לפני האב ערומה וכן האם אינה בושה לעמוד לפני בנה ערומה אבל אם היתה הבת בושה לעמוד בפני אביה ערומה וכן אם האם בושה לעמוד לפני בנה ערומה אע"פ שהן קטנים משהגיעו להכלם מהם אין ישנים עמהם אלא בכסותן. ה"ג אמר רבה ואם נתקדשה אע"פ שאין בושה לעמוד לפניו ערומה, פי' שנעשית אשת איש ואסור לישן עמה בקרוב בשר אע"פ שהיא קטנה ואין בושה לעמוד לפניו וכן פי' רבנו משה ז"ל.
<h2>דף פב.</h2>
מתני'. לא ילמד רווק סופרים, רוון שאין לו אשה, ובחורים כשול יכשלו תרגומו ורווק. סופרים, [מלמדי] תינוקות כלומר מי שאין לו אשה לא ילמד תינוקות אבל יש לו אשה מותר ואינה צריכה להיות שרויה אצלו. לא ילמד סופרים, ורבנו שלמה גורס לא ילמד רווק סופרים, סופרים מלמדי תינוקות כלומר מי שהוא פנוי בלא אשה לא ירגיל עצמו להיות מן הסופרים, וכן לא תלמד אשה סופרים לא תרגיל עצמה להיות מן מלמדי תינוקות.
לא ירעה רווק את הבהמה, שלא יתאווה לה. ולא יישנו שני רווקין בטלית אחת, שלא יבואו לידי משכב זכור. וחכמים מתירין דלא נחשדו ישראל על משכב זכור ובהמה.
גמ'. אי לימא משום (חששא [חשדא] דינוקי, דחשידי רווקים אמשכב זכור דתינוקות. אמרו לו לר' יהודה, דמתניתין דאמ' לא יישנו שני רווקין בטלית אחת. אמה אתא דינוקי, אמותיהן של תינוקות שמצויות אצלו להביא את בניהן לבית הספר.
כל שעסקו עם הנשים, שמלאכת אומנותו נעשית לנשים והנשים צריכות לו. לא יתיחד עם הנשים ואפילו עם נשים הרבה לפי שליבן גס בו וכולן מחפות עליו ואילו איניש אחרינא עם שתי נשים תנן אבל שלש או ארבע שפיר דאמי. רבנו משה ז"ל, אפילו איש שעסקו עם הנשים כיצד יעשה יתעסק עמהם ואשתו עמו או יפנה למלאכה אחרת.
חמר גמל (ספק) [ספן], כל אלה אומנות ליסטים רשלנין בדרכים נכנסין ולוקטי עצים מן הכרמים ופירות ועוד כ[ש]נשכרין לבני אדם עוברין על תנאם. חנוני, מלומד באונאה להטיל מים ביין וצרורות בחטים. רועה, בהמות שלו שמעבירן לרעות בשדה אחרים.
<h2>דף פב:</h2>
ולעת זקנותו מת מוטל ברעב, שאינו יכול לעשות מלאכה מחמת תשות כח וזקנה. אבל התורה, אינו כן שאף הבא לידי זקנה או ייסורין ואינו יכול לעסוק בה הוא אוכל ממתן שכרה דכתיב עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.
